עירב קמח שאר מינים עם קמח של ה' מיני דגן ועשה ממנו פת אם יש בקמח של ה' מינים כדי שיאכל ממנו כזית דגן בכדי אכילת פרס שהוא חלק שמינית או תשיעית מברך עליו המוציא ולאחריו ברהמ"ז ואם אין בו זה השיעור בתחלה מברך המוציא כיון שיש בו טעם דגן ולבסוף על המחיה (ואע"ג דקיי"ל טכ"ע דאורייתא מ"מ לחומרא חיישינן לדעת החולקים ומ"מ לענין על המחיה אין לחוש כ"כ כיון שאינו מברך רק ברכה א' ובזה א"צ להגהת הגר"א ועיין כלל נ' בנ"א סי' ו' ואף שהמ"א כ' בסי' ר"ד ס"ק ט"ז דאפי' לקולא אמרי' טכ"ע מה"ת וראיה מסי' תל"ג ס"ב אינו מוכרח די"ל דשאני אורז כדאיתא שם בירושלמי והמ"א גופא פסק שם לחומרא דבעיא כזבא"פ) ואם עשה מהם תבשיל אם יש בו כזית בכדי אכילת פרס מברך בורא מיני מזונות ועל המחיה ואם אין בו כזית בכא"פ יברך במ"מ ואחריו בורא נפשות (סי' ר"ח) ואלו העושים (רעציסניקעס) דהיינו קמח רעצקי שקורין (טארטקע) ומערבין בו קמח מה' מינים ובלילתן רכה ואח"כ אופין אותו באילפס מכשילין רבים וצריכין להודיע להם שלא יעשו כן (ועיין כלל נ"ד סי' ז' וסי' ט'):
חיי אדם · סימן מ״ב, ב׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Chayei Adam, Vilna, 1844
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך חיי אדם, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.