חיי אדם · סימן ל״ב, י״ג

סדר נ"כ כך הוא. יטלו ידיהם קודם רצה ובדיעבד אף לאמר רצה (א"ר) עד חיבור היד עם הזרוע וקודם הנטילה יחלצו מנעליהם או אם אפשר שלא יגעו במנעליהם אז מותר לחלוץ אף אחר הנטילה ולכתחלה כשמתחיל הש"ץ רצה כל כהן שבבהכ"נ נעקר ממקומו לעלות לדוכן ובדיעבד עכ"פ קודם שמסיים הברכה ואף אם לא יגיע שם עד שיסיים הש"ץ רצה או מודים (א"ר) שפיר דמי. ונ"ל ראיה לדבריו מסוטה ל"ח דפריך על ש"ץ והא לא עקר ומשני דנייד פורתא והא התם אינו הולך לדוכן עד אחר מודים) אבל אם לא עקר רגליו עד שסיים רצה (א"ר) אפילו מחמת אונס כגון שהיה עומד בתפלה שוב לא יעלה ואינו עובר בעשה במה שהש"ץ קורא כהנים כי אין כונתו רק על הפנוים משא"כ על האנוסים ומ"מ אם עלה לא ירד (מגן אברהם סק"י) (רדב"ז) ולא מהני שינוד קצת כמו גבי ש"ץ בסעיף כ' דהתם דוקא אם אין שם כהן שלא יתבטל נ"כ דלא כפ"ח ואם אין שם כהן אחר והוא עומד בתפלה באמת ינוד קצת כדי שיוכל לישא כפיו (ואם לא עקר פורתא צ"ע אם אינו עובר כשקורא הש"ץ כהנים א"כ אפשר דחייב לעלות) דכתיב וישא אהרן כו' וירד מעשות ר"ל לאחר שנשא כפיו גמר מעשות ש"מ שנ"כ בעוד העבודה בידו ולא מקרי עקירה אלא מה שעוקר רגליו לצורך נ"כ אבל מה שבא לבהכ"נ לא מקרי עקירה ומ"מ אם עוקר רגליו מביתו כדי לעלות לדוכן הוי עקירה (ומש"כ המגן אברהם ס"ק י' בשם כ"ה דאם היה ביתו סמוך לבהכ"נ נ"ל דל"ד אלא דהעיקר אם היה העקירה לילך לבהכ"נ להתפלל או רק לנ"כ):