ביאור הלכה · סימן צ״ב, י׳

יותר טוב להפסיק - ואם הפסיק ועשה צרכיו ושהה עי"ז כדי לגמור כולה בתפלה לכו"ע חוזר לראש וכן בק"ש לפי מה דפסק הרמ"א לעיל בסי' ס"ה אך בדלא שהה אינו מבורר אצלי היטב דלכאורה היה לו אח"כ לחזור לראש דאף מאן דס"ל (ברכות כג, א) במים שותתין על ברכיו דחוזר למקום שפסק הטעם משום דגברא חזיא ופירש שם הרא"ש והרשב"א בתשובה דאף בעת השתיתה הוא ראוי מן התורה משמע הא לא"ה כיון שנדחה שעה אחת שוב אינו חוזר ונראה וא"כ בענינינו לענין עשיית צרכיו דאסור אז מן התורה ממילא לכו"ע דחוי ולא דמי למהלך במבואות המטונפות דצריך שהייה לגמור כולה וכדאיתא בסימן פ"ה שאני התם דהאיש ראוי רק המקום אינו ראוי וכמו שכתב הרא"ש שם אולם באמת יש לדחות דסברת גברא דחוי לא מהני רק בצירוף שלא היה לו לעמוד מתחלה להתפלל כיון שהיה צריך לנקביו וכן מוכח שם בהרא"ש משא"כ בענינינו דאיירי דבדק עצמו מתחלה [אך כ"ז יש לדחות להרא"ש אבל לא להרשב"א דהלא לדידיה איירי ההיא ברייתא דמים שותתין ג"כ בלא היה צריך מתחלה לנקביו רק באמצע נתעורר לו דבר זה ואפ"ה קאמר הגמרא רק משום דגברא חזי מדאורייתא] ויש לומר עוד לפי מה דמשמע שם מדברי הרר"י דאם נסבור שהא כדי לגמור כולה אינו חוזר לראש ליכא שום אמורא דיסבור בדלא שהא לגמור כולה חוזר לראש מחמת אונס וכן משמע שם מדברי הרא"ש וא"כ ה"ה בענינינו לפי מה דאנו קי"ל להלכה גם י"ל דכל זה אנו צריכין לדחוק עצמינו לפי פירושם אולם לפי פירוש רש"י דפירש מ"ס גברא חזיא היינו מתחלה בעת שעמד להתפלל וא"כ לפ"ז אפשר דס"ל לרש"י דאפילו אם באמצע הפסיק באיזה דבר שמדאורייתא אסור אז לו לאמר דבר שבקדושה אפ"ה מקרי גברא חזיא וכן משמע מדברי הח"א דכתב שלא יפסיק בדבור בעושה צרכיו באמצע משמע דס"ל דאינו חוזר לראש ונראה דנפקא ליה זה מדברי הפוסקים דכתבו בכל מקום סתמא שהא לגמור כולה מחמת אונס שהיה האיש אינו ראוי או המקום אינו ראוי חוזר לראש ולא כתבו דוקא אם האיש אינו ראוי במלתא דרבנן כעין ההיא דמים שותתין על ברכיו משמע דס"ל דאפילו במלתא דאורייתא אין חוזר לראש: