וביוה"כ ות"ב - הטעם כתבנו במ"ב משום דאינהו לא בקבלתו תלוי ולא שייך לומר בהו דרק מאכילה ושתיה קביל עליה ולא מהנאה [שהוא טעם היתר הטעימה כמבואר בש"ס] ושנוי להמחבר יוה"כ ות"ב משארי תעניות צבור הכתובים אף דהם נמי א"צ קבלה משום דאינהו אין חיובן גדול כ"כ וברצון תלוי כ"ז מבואר מדברי הרב"י בשם הריב"ש. ובאשכול ראיתי שהעתיק את דברי הר"י אברצלוני שממנו נובע הדין לאסור הטעימה ביוה"כ ות"ב. דהטעם דקיי"ל אסור להושיט ידו למים באלו וכל הנאה אסורה עכ"ל. וכונתו כמו לענין רחיצה לאו רחיצה ממש אסרו אלא אפילו הושטת יד למים ה"ה לענין אכילה לאו אכילה ממש דוקא אלא ה"ה כל הנאה של אכילה ולטעם זה פשוט דוקא ביוה"כ ות"ב אסור אכן הרמ"א העתיק דעת התוספת דכל תענית שא"צ קבלה אסור:
ביאור הלכה · סימן תקס״ז, א׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Biur Halacha
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך ביאור הלכה, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.