ביאור הלכה · סימן נ״ב, ב׳

כל הברכות - עיין במ"ב במה שכתבנו בשם הפוסקים לענין זמן הברכות. והנה בדה"ח הלכות אונן דין ה' משמע מיניה דלהמ"א בסימן ע' סק"א ברכת השחר לכל אדם אינו רק עד ד' שעות על היום דומיא דזמן ברכת ק"ש לבד בה"ת [אם לא נפטרה ע"י אהבה רבה] והשלשה ברכות שלא עשני גוי ועבד ואשה דאלו זמנן כל היום וזה אינו דהמ"א לא קאמר רק במי שהיה אונן בעיקר זמן חיובו בבוקר שהיה אז פטור לכך פטור אחר ד' שעות אבל במי שבתחלת זמן חיובא היה חייב בוודאי חייב אפילו אחר ד' שעות כן משמע מלשונו בהדיא וכן משמע בלבושי שרד ובספר חכמת אדם ובספר שולחן שלמה וכן כתב בהדיא בספר מחצית השקל ויוכל להיות שבכל אדם דעת המגן אברהם כהגר"א ונהר שלום ומאמ"ר שזמנו בדיעבד כל היום אבל עד חצות עכ"פ מוכח בהדיא מלשונו דלא הפסיד הברכות ויוכל להיות שגם הדה"ח לא קאי שם רק במי שבתחלת חיובא היה פטור ואף דגם בזה פליגי הנה"ש והמאמר מרדכי על המגן אברהם מ"מ בשע"ת ובדגמ"ר החזיקו דבריו להלכה אבל א"כ קיצר הדה"ח מאוד בלשונו היוצא מכל זה דעד חצות בודאי אין לחוש להפסידו הברכות עבור זה ואפילו לאחר חצות יש לסמוך בדיעבד להקל כי לא מצאתי לאחד מן הפוסקים שיתן זמן לברכות לפי מה דנהיגין היום כהפוסקים דעל מנהג העולם הוא מברך. אחר כותבי כל אלה מצאתי לתשובת הרשב"א [והובאה בסימן ד' בב"י ד"ה ומשמע מדברי הרא"ש וכו'] ומשמע שם לכאורה מלשונו דעיקר ברכות השחר ניתקנו בבוקר ובשביל זה תקנו ג"כ לנטילת ידים בבוקר דוקא עיי"ש ע"כ נראה דלכתחלה בודאי יש להחמיר לברך אותם בבקר בזמן תפילה ובדיעבד יש לסמוך על הגדולים הנ"ל עכ"פ עד חצות כי תפלה גופה חיובה בעצם עד חצות כדלקמן בסימן פ"ט ס"א ע"ש ומי שמברך אותם אח"כ בדיעבד אין למחות בידו וכנ"ל: