ביאור הלכה · סימן תק״ו, א׳

ולהוליכה לכהן - הרב יש"ש כתב דכפי שהוכיחו התוס' דלב"ש דאין מוליכין מתנות לכהן ה"ה אם בא לביתו שאסור ליתנו לו אא"כ ברגיל אצלו לאכול תדיר א"כ ה"ה אף לב"ה דמוליכין בכל מקום מ"מ היכא דגם ב"ה מודו דאין מוליכין כגון שמפסיק ר"ה או כרמלית ה"ה שיהא אסור ליתן לו אפילו כשבא לביתו אם לא שהוא רגיל אצלו תדיר והוא ע"פ מה שפירש בדברי התוס' שם בד"ה אין מוליכין ולפי"ז פירושו כן הוא גם בפסקי תוס' ובט"ז תמה עליו דאם מפסיק ר"ה או כרמלית מאי הוי הרי הוא אוכל נפש דאדם ובא"ר מיישב זה עיי"ש ודבריו אינם מובנים כלל והעיקר הוא דיש"ש קאי על שבת וכ"כ במאמר מרדכי והוא פשוט מיהו בעיקר הדין עיין במהרש"א ובמהר"ם ובמהר"ם שיף ובפר"ח שהביאו דברי הר"ש פ"ד דדמאי שכתב להדיא דקאי המשנה אליבא דמאן דאסר בתרומה לכו"ע אבל לפי מה דפסקינן כר' יוסי דברייתא דלב"ה אפילו בתרומה מוליכין לביתו של כהן ואין חוששין שמא תרם היום [ואיברא דמהרש"א ומהר"ם לא עמדו על כוונת רש"ל ותמהו עליו וגרם להם שלא ראו ביש"ש שמבאר דבריו אמקום שאין מוליכין לכו"ע] וא"כ מנין לנו לחלק כלל חילוקים אלו וע"כ אפילו אין רשאי להוליך עכ"פ יכול לבא לביתו ולאכול וכן הסכים במאמר מרדכי להקל וגם הסברא דיסברו שתרם ביו"ט לא שייך בחלה דמותר לכו"ע להרים היכא שלש ביו"ט. איברא דבא"ר כתב דמדברי הרמב"ם שהעתיק האי דינא בפכ"ג דשבת מוכח דס"ל דמתני' הוא אליבא דהלכתא ודלא כר' שמשון עיי"ש אבל באמת המעיין היטב יראה שבחיבורו לא פירש כלל משנה זו כפי פי' הירושלמי וכפי שהעתיק בפירוש המשנה דלא יטלם הוא כמו לא יתנם וראיה שבחיבורו העתיק לשון המשנה לא יטלם ונראה שפירש המשנה כפשטיה דלא יטלם ר"ל שאינו רשאי להזיז ממקומו ודין זה הוא דוקא בשלא הפריש מעיו"ט אלא שקרא לה שם ולהכי גזרו חכמים שלא יזוז הוא בעצמו דהוי כמו שמגביה תרומות בשבת דאסור אלא שכהנים באים ונוטלים ואוכלים דלדידהו ליכא איסורא דהא באמת הוא כמופרש מעיו"ט עיי"ש בחיבורו שמוכח כפירושנו ולפי"ז בשהפריש בידיו לא מצינו כלל דלא יהא רשאי ליטלם ואח"כ מצאתי בפירוש הגר"א שם שמפרש בהדיא דלש"ס דילן אין הפירוש כבירושלמי אלא דלא יפריש וכפי מה שכתבנו. ולפי מה שכתבנו היה נראה לי להסביר בביצה ל"ז בתירוצו דרב יוסף לא נצרכה אלא ליתנה לכהן בו ביום (עיין שם פירש"י ודחוק מאוד) ולולי דבריו היה נראה לענ"ד דרב יוסף מתרץ אקושיא דקמקשה פשיטא ור"ל דהא מתקן הוא וכבר שמענו בשבת ל"ג דאפילו בספק חשיכה אין מעשרין בשבת וה"ה ביו"ט וכ"ש ביו"ט גופא וע"ז מתרץ דהמשנה איירי דכבר קרא לה שם וממילא מותר הבעה"ב לאכול עי"ז דנותן עיניו בצד זה ואוכל בצד אחר והאי דהוא מגביה הוא רק כדי ליתנה לכהן בו ביום והו"א דבזה שרי שבאמת הלא התבואה כבר מתוקנת היא קמ"ל דאסור וכנ"ל במשנה דדמאי דעשו רבנן כאלו עדיין טבול ולא יפריש והא דקאמר הגמרא וה"מ דטבילי מאתמול ר"ל שהיה טבול מאתמול וקרי לה טבול משום שבאמת אתמול היה טבול (ורק שקרא לה שם) והיה יכול להפריש ממנה ולאפוקי אם נעשה טבול היום כגון עיסה שלישתה היה ביו"ט גופא מותר להפריש: