ביאור הלכה · סימן רע״ג, ה׳

או שיהא וכו' - עיין במ"ב שכתב דאם אירע אח"כ דין זה כתבו המגן אברהם בהדיא וכ"כ הגר"א ומקורם הוא מהא דר"ה דאם היה נשאר במקומו עד שיביאו נר דלוק לא היה צריך לחזור ולקדש עבור השהיה וע"כ משום דמעיקרא בשעת קידוש לא היתה דעתו להשהות וקשיא דלמא שאני התם דהשהיה היתה בדברים שהם צורך סעודה אבל בדברים שאינם צורך סעודה י"ל כיון דעכ"פ הפסיק בין הקידוש לסעודה לא מהני מה שהיה דעתו לכתחלה בשעת הקידוש שלא להפסיק כי היכי דלא מהני לענין שנוי מקום אף שהשנוי היה אח"כ רק ע"י אונס וכמעשה דרב הונא. ודע עוד דלא נוכל למילף ממעשה דרב הונא רק על המשך זמן מועט אבל לזמן מרובה אין שום ראיה משם ואפשר דמשו"ה דייק הח"א וכתב שהוצרך לשהות איזה זמן אך בשארי אחרונים לא הוזכר לשון זה. ודע עוד דמה שכתבתי במ"ב או כשקידש בחדר זה וכו' או מארעא לאיגרא וע"י ההליכה וכו' כן מוכח באגור שכתב שם וז"ל אפילו באותו מקום וכו' וכו' [הכל כמו שכתוב אצלנו בד"מ] אבל אם היתה דעתו לאכול שם מיד אפילו אם היה הולך לדרך גדול ומתוך כך שוהה עד שמגיע לשם חשיב מקום סעודה לפי הירושלמי ואפילו בטרקלין גדולים חשיב מפנה לפנה מקום סעודה עכ"ל והנה מש"כ בדרך גדול אין לו שום באור ועיין בד"מ שכוון קצת לתקן זה וכתב שהה בדרך זמן גדול אבל א"כ מה שסיים לפי הירו' אין לו שום באור ונראה שיש ט"ס קטן דבמקום שכתוב דרך גדול צ"ל דרך גג והשתא א"ש מה שסיים לפי הירושלמי דהיינו מה שהובא בפוסקים בשם הירושלמי דסוכה שמותר בסוכתו ערבה עליו לקדש בתוך ביתו ע"מ לעלות ולאכול בסוכה אף שנשתהה ע"י עליתו לגג לא חשיב שהיה וה"ה מחדר לחדר דדין אחד להו עם מארעא לאיגרא כדמוכח בפוסקים והמעיין האמתי יראה שכווננו האמת בעז"ה בדברי האגור ולפ"ז לא נזכר כלל באגור דין שהיה להיתר מחמת שמתחלה היתה דעתו שלא להשהות דשאני הכא דהשהיה היתה בעליה שהוא לצורך הסעודה ולא חשיב שהיה כלל: