והמברך יכוין וכו' - עיין במ"ב טעם הדבר והוא מד"מ וכן מבואר בא"ז להדיא והנה אף דהביאו זה מירושלמי בשום פוסק [לבד מהאו"ז] לא נמצא דבר זה [ובפרט מה שמוכח באו"ז דבלא"ה לא יצאו ידי חובתן הוא נגד הדין המבואר לקמן בסימן רי"ג וכמו שכבר העיר בזה המאמר ע"ש] ובאמת כל המברך בעצמו איזה ברכה אין צריך להאמן כלל וכלל ואדרבה העונה אחריה אמן ה"ז בור כמבואר בש"ס ואע"ג דהכא אינו מפסיק כלל עכ"פ למה לו להאמן [ואף שישבתי זה קצת במ"ב מ"מ הוא דוחק] ובאמת הל"ח פרק ג' שאכלו וכן בשכנה"ג כפי הנראה שהוקשה להם דין זה והשיאו דין זה לטעם אחר והוא כדי שידע אימתי לבצוע משום שאסור לבצוע עד שיכלה האמן מפי העונים כדלקמן בסעיף ט"ז אבל מד"מ מוכח כטעמא שכתבתי במ"ב. ולולא דמסתפינא הו"א דט"ס הוא בירושלמי וצ"ל הב דעתך מפקא ידי חובתך והכונה דבעינן דעת שומע ומשמיע וכדלקמן בסי' רי"ג ולפ"ז לא נזכר כלל דינא דאו"ז בירושלמי וב"ה שמצאתי אח"כ בפירוש ספר חרדים שהוא גורס כן בירושלמי ע"ש וצ"ע:
ביאור הלכה · סימן קס״ז, ד׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Biur Halacha
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך ביאור הלכה, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. מקור הלכתי נכתב בזמן מסוים ובנסיבות מסוימות, ואין ללמוד ממנו למקרה אחר בלי הכרעה של פוסק. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד ואינה פסק הלכה.