ביאור הלכה · סימן ט״ז, ב׳

לשוק - עיין במ"ב במה שכתב והסכימו האחרונים להחמיר וכו'. לכאורה צ"ע לפ"ז בזמנינו איך אנו מברכין על ט"ק שלנו אפילו אם יהיה בו שיעור ארוך הלא אין דרך שום גדול לילך בו בשוק אבל באמת זה אינו דגדול נקרא בענינינו נער בן י"ג שנה כדמשמע מדברי הב"ח וארה"ח ולשוק שכתב בשו"ע לאו דוקא דה"ה על פתח ביתו ברחוב וכמש"כ א"ר ובודאי לא יתבייש נער בן י"ג שנה לילך בו בימות החמה לחוץ על פתח ביתו. עוד נ"ל פשוט בלא"ה דעי"ז לא בטל ממנו שם בגד ולא אמרו רק אם הוא מתבייש לילך בו מפני קיצורו דאל"כ אפילו אם יהיה בהטלית קטן כדי ראשו ורובו של גדול ואפילו אם יגיע עד קרסוליו ה"נ דיפטר מציצית וכ"ת ה"נ א"כ במקומות שהגדול מתבייש לצאת בו בט"ג בשוק ה"נ דט"ג יפטר מציצית אלא ודאי דכונת הגמרא הוא דוקא אם אנשי המדינה מתביישין לילך בו באקראי לשוק מפני קיצורו אז לא חשיב בגד משא"כ בענינינו שהביוש הוא מפני שדרך אותו הבגד ללבשו תחת בגדיו ולא על בגדיו לא בטל עי"ז מניה שם בגד ועיין במ"ב עוד מה שכתב לענין שיעור הבגד דדי בג' ריבעי אמה ונראה לכאורה דשיעור זה מהני דוקא אם הטלית נארג או נתפר כעין מרובע ובאמצע יש בית הצואר אבל אם נעשה צד אחד של הט"ק מלפניו ואחד מלאחריו ובאמצע הוא מחובר בצד אחד במקצתו ובצד השני מחברו לפי שעה בעת שלובשו ע"י קרסים יש לעיין אם די בשיעור הזה ואולי דמצרפינן צד אחד להשני גם לענין שיעור כמו דמצרפינן לענין שיהיה נקרא שמו בת ד' כנפות אבל א"כ נהיה מוכרחין לומר דמצרפינן אורך ורוחב של הבגד להדדי לחיוב של הט"ק בציצית ובאמת אין דין זה ברור דיש אומרים דבעינן כדי ראשו ורובו בין באורך ובין ברוחב עיין בארה"ח. ומ"מ נראה לי דאם הט"ק מחזיק בכל צד כשיעור אמה על אמה בודאי נוכל לסמוך ולברך עליו דאף את"ל דלא מצרפינן צד אחד להשני לענין זה הלא כמה אחרונים סוברין דשיעור אמה על אמה לבד הוא שיעור בגד החייב בציצית. ושיעור אמה הוא ששה טפחים ולא בעינן אמה שלנו. כתב הפמ"ג אם יש בהבגד כדי לכסות ראשו ורובו אלא שהוא לבוש בזוי ואין יוצא בו לשוק עראי וסתם ב"א יוצאין בו לב"ח דסובר תרתי בעינן וכמו שפסק הטור [וכמו שכתב המ"א בסוף דבריו להחמיר] אפשר דאין ה"נ בענינינו דאין ראוי לברך על טלית כזה דבתר דעתו אזלינן וצ"ע. ולכאורה הוא פלא דבודאי לא נתנה התורה שיעורין בכל אחד לפי דעתו גם דלא אמרו בברייתא והוא יוצא בה ארעי לשוק אלא והגדול יוצא בה ואפשר דלשון הב"ח בסימן זה עי"ש הביאו לספק זה אבל באמת הב"ח לא כוון לזה ויותר נראה לי דמה שהביא לו לספק זה משום דהוא כתב בא"א דלהב"ח אם הוא יוצא בה בקבע אף שאין בה ראשו ורובו ש"ק ואין שום אדם יוצא בה אפ"ה חייב דאזלינן בתר דידיה ולא אמרינן בטלה דעתו משו"ה מסתפק נמי להיפך משא"כ לפי מה שביררנו מתחלה אין שום ספק בזה דחייב: