ישראל קדושים · פרק ב׳, א׳

ועיקר הקדושה קדש עצמך במותר לך. דדבר האסור מאן דלא עביד הכי רשע נמי מקרי כמו שאמרו (יבמות כ'.). וצריך לומר מה שאמרו (ברכות י':) ומשרתו אין קדוש שאחזה וכו'. לא שאחזה במתכוון להנאתו דההוא לא שייך שאינו קדוש דאפילו רשע נמי מקרי דאפילו המרצה מעות וכו' כמו שאמרו בעירובין (י"ח:). אלא שכשבא להדפה נזדמן שאחזה וכו' ולמי שהוא קדוש לא יזדמן כך. ומה שאמר חד מאן דאמר בויקרא רבא (פרשה כ"ד) ובירושלמי (פרק ב' דיבמות הלכה ד') איש קדוש הוא שלא הביט בה, אולי יש לחלק בין הבטה להסתכלות האסור בעבודה זרה (כ' סוף ע"א) על דרך שאמרו במגן אברהם (סימן קכ"ח סעיף קטן ל"ה) עיין שם. אך לפי זה מאי פריך בעבודה זרה שם אדרבן גמליאל דראה וכו' ועל כרחך דכל ראיה בעלמא גם כן אסור. וצריך לפרש הך הבטה על דרך שאמרו שם (בעבודה זרה ריש ע"ב) אדרבן גמליאל קרן זוית הואי. ואיש קדוש עוצם עיניו בכהאי גוונא דאניס גם כן כמו שאמרו בבבא בתרא (נ"ז:) ושם כשעומדות על הכביסה. זה גם רבן גמליאל עביד אבל בפניה בעלמא ושלא בכוונה היא קדושה יתירא דחזיה ביה באלישע. ואף דבלשון הכתוב הבטה היא בכוונה כמו שפירש רש"י (פרשת חוקת כ"א ח'). לשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד.