שבחי הבעש"ט · פרק כ״ב, א׳

ושמעתי מהרב מ' יואל מ"מ דק"ק נעמרוב אשר מקום קבורתו בא"י בירושלים תוב"ב שפ"א נסע עם הרב דק"ק ראשקוב לק"ק מעזיבוז ובא לק"ק בא"ר. והתפללו שם באכסניה בבית בעשרה ובסוף התפילה השמיט הרב מאצלם והלכו לבקשו ומצאו שיצא מבית אחד ושאלו אותו מה עשה הרב בביתך ולא רצה לגלות כמו שגזר עליו שלא לגלות. והאנשים הגדולים שהיו שם עם הרב כעסו עליו ואמרו וגזרו על הצורף הנ"ל שיאמר להם האמת. ואמר הצורף הנ"ל אני רואה בו נקמה כי בהיותו דר בק"ק ראשקוב לקח ממני קנס שני אדומים ועכשיו נתן לי הטלית של שבת שלו עד שיחזור מן הדרך ויפדה ממנו וגזרו עליו האנשים תיכף ומיד תמחול לו השני אדומים ותחזיר לו הטלית והחזיר לו ולא רצה לקבלו עד שנתן הצורף ת"כ שמחל לו בלב שלם אז קיבל הטלית. ומהתענית של הרב הנ' כך היה שהיה מתענג כתשובות הקנה בזה האופן. התענה מידי יום ביום ובכל חדש וחודש התענה פ"א משבת לשבת ואין איש מאנשי הבית שהיו יודעים מזה התענית רק בתולה אחת בת אחותו של הרב הנ"ל עשה עמה מעמד ומצב שהיא תביא לו לאכול ולא אחר וגם תפנה המאכל שלא יוודע לבני הבית. ככה התענה ה' שנים ובשנה השישית אירע שהתענה משבת לשבת והבעש"ט היה בדרך ושמע כרוז. מהר רוץ אליו במרוצה כי היום יתבטלו מוחין שלו ורץ אליו במרוצה גדולה עד שמת לו סוס בדרך שוה עשרה אדומים. ואמר להרב מת לי סוס של עשרה אדומים בדרך על ידך ותהיה כפרה תחתיך. ותיכף אכל ושמע לו אח"כ.