שבחי הבעש"ט · פרק י״ג, ב׳

פ"א בליל שבת חלם איך שהוא מטייל בק"ק מעזיבוז בכל העיר וראה פלטין אחד נאה ומהודר בהידור היותר אפשרי. ויתמה מאד על זה ולא שבעה עינו בראייתו כי כל מה שמרבה לראות הוא רואה יותר נפלאות. אח"כ שם אל לבו כי הנה כל זה ההידור הוא רק מעצם חומר הבנין ומכ"ש כשאסתכל בהדרת יופי המלאכה והציורים וכאשר נתן אל לבו להעמיק ביופי המלאכה נתפלא מאד ע"ז. כי ממש בכל שטח קטן הוא חכמה ומלאכה אשר לא נראה דוגמתו בכל העולם. ולבו ראה הרבה חכמה ונמשך אחריו בכלות הנפש ממש. ושוב אמר אל לבו כיון שחיצוניות הפלטין הוא מהודר כ"ל מכ"ש בפנימיות הפלטין בוודאי אין ערוך אליו. וכשניגש אל החלון לראות בפנימיותו וירא והנה הבעש"ט וכל סייעתא קדישא דילי' מסובין על השולחן. והבעש"ט אמר ד"ת ונתלהב לבו לכנוס לפני ולפנים ורץ אל הדלת. וכשרצה לכנוס דחף אותו המשרת ולא הניחו לכנס לפנים ונצטער מאד ע"ז. עכ"ז בגודל חשקו ורצונו לשמוע דבר ה' דא"ח עמד אצל החלון ושמע כל דבריו הקדושים. ויקץ והנה חלום. והתחיל לחזור הד"ת ששמע והנה מתוק מדבש. והחזיר אותה ב' וג' פעמים. אבל בהיות שהיה עדיין ערך חצות לילה הוכרח לישן עוד הפעם. ויהיה בבקר כשקם ממשכבו והנה החלום הוא זוכר בבירור גמור. אבל הד"ת נשכחה ממנו לגמרי ונצטער מאד על זה עד שממש היה כמבולבל מרוב הצער. ולא ידע האיך התפלל. ובעת סעודת שחרית ישב כמשתומם. אמר הבעה"ב אליו מה יום מיומים. אם חלם למעלתו איזה חלום לא טוב נטיבנו בפני תלתא דרחמי לי' ולא ענהו דבר. ואפשר היה הולך בעצמו להבעש"ט אך שזוכר ההרחקה שהרחיקו המשרת בחלום ומתיירא מאד פן יהיה בהקיץ ג"כ ודי לו חרפה ובוז והיה כך כל היום בצער גדול.