רסיסי לילה · פרק מ״ח, ה׳

ויום שישי שגמר מלאכתו ומלך עליהם. היינו התאחדות והתקשרות כל הפרטים לאחד. וכמו ששלשת ימים ראשונים הוא אופני ההשגות וקילוסים דרך צדיקים שני קצוות ויום שלישי המאחד כך שלשה ימים אלו הקילוסים דדרך רשעים שני קצוות הא' מצד האור השופע לצדיקים שמצידו הנקמה לרשעים והוא הימין דוחה. והב' היא השמאל מקרבת גם ליצר ולרשעים להיות גם בהם נמצא דבר טוב. והאמצעי המאחד ומקשר הכל שבאמת אין עוד מלבדו. וזהו תכלית גמר מלאכתו שהוא המולך בין על הצדיקים בין על הרשעים. וצדיק יסוד עולם שהוא היסוד שכולו נשען עליו ועל ידו הכל אחד. כי באמת כל העולם כולו כאיש אחד בעל אברים רבים וכן עמך כולם צדיקים אף הרשעים שבהם שצריכים לכפרה ותשובה זהו מצד פרטיותם אבל מצד התאחדותם עם הכולל כולם צדיקים וכמו שאמרו ז"ל (כריתות ו:) כל תענית שאין בו מפושי ישראל כו' מחלבנה שגם הם צריכים לתוך הקטורת שהוא קישורא דכולא ומאחר שיש בהם צורך לרצון השם יתברך אם כן יש לקרותם צדיקים שהוא העושה כרצון השם יתברך. וזהו הגמר מלאכתו שהוא מולך על הכל והיא בבריאת האדם בתחתונים השליט על הכל והוא הצדיק יסוד עולם המקשר כל הנבראים להשם יתברך. ועל ידי זה ה' מלך גאות לבש שהמלוכה הוא לבוש של גיאות דהמלך מתגאה על עבדיו כמו שאמרו (קידושין לב:) שתהא אימתו עליך ומלך שמחל כו' כי לולי כן אין שם מלוכה. וזהו בריאת יום שישי אדם המתגאה על הכל (חגיגה יג:) כי זהו תכלית כל מיני הקילוסים שיהיו נבראים המכירים בורא כי אין מלך בלא עם והיינו שיהיה ענין מלוכה וממשלה. ומצד הזה יצא אדם תכלית הבריאה שבו קבוע חשק זה גם כן כידוע שזה שורש הבדלת האדם מן הבהמה שהולך בקומה זקופה רומז על בקשת ממשלה והתנשאות היפוך כפיפות הראש. רק התנשאות זה על צד הראוי הוא על דרך שנאמר ביהושפט ויגבה לבו בדרכי ה' שבזה יהיה גיאותו מצד עילתו שיבזה בעיניו להתעסק בעניני חומריים וגשמיים בשומו אל לבו כי חלק ה' עמו שנפוח בקרבו חלק מעצמותו יתברך דמצד אותו חלק האדם מלך בתחתונים ורודה בבעלי חיים לא מצד עצמו כלל רק מצד מלכותו יתברך השופע בו. וזהו גמר מלאכתו בבריאת העולם להיותו מלכותו בתחתונים ולב מלכים אין חקר שכל עסקי בני אדם עליו. וכן מצד מדת מלכותו יתברך הוא מושל בכל מעשה הנבראים. ועולם הזה דומה לערב שבת (ע"ז ג.) שבו הוא כל הטורח והשתדלות דבני אדם להכין לשבת שהוא יום השביעי על שם ששבת שהוא כמו אדם העושה מלאכה וגומרה ואחר כך מתנפש מיגיעתו ומשיב רוחו אליו ואז הוא עיקר מנוחתו. וכל ששת ימי המעשה הם הפעולות שפעל ה' למענהו לקילוסו וכן כל פעולת אדם בעולם הזה כאשר יזכור שהוא יתברך הנותן לו כח לפעול מצד מדת מלכותו יתברך שבכל משלה כל פעולותיו גם כן לקילוסו יתברך. וקילוס של יום השבת הוא טוב להודות לה' היינו שהקילוס לו יתברך הוא דבר טוב ואשרי מי שזוכה לכך. והנבראים מקלסים אותו על זה עצמו מה שזכו לקלסו זה הוא הנייחא של כל הבריאה וכל הקילוסים כאשר הנבראים מגיעים גם כן לנייחא היינו שאין זה אצלם בגדר עבדות ושעבוד לקלס רק שמקלסים במה שזכו לעבדו יתברך ולקלסו. וזהו עיקר אות דשבת ביני ובין בני ישראל כי האומות הגם שישמרו מצות הוא מצד ההכרח ואהבת שכר ויראת עונש וכמו שאמרו בריש עבודה זרה מיד מבעטין כו' ובריש ראש השנה דבאומות העולם על מנת לקבל שכר נקרא רשע לפי שהם מבעטין כשלא יגיעם השכר כעבד העובד את רבו ואחר כך לא יתן שכרו. אבל בני ישראל בנים לה' אלהיכם ואין מבקשים שכר יותר מזה שזכו לעשות רצון השם יתברך. והנייחא שלהם שהוא מזה עצמו שיש להשם יתברך נייחא מהם זהו קדושת יום השבת שהוא אות ביני ובין בני ישראל שהשם יתברך יש לו נייחא מהם גם כן רק ממה שיש להם נייחא. דזהו השבת דקב"ה שהנבראים מקלסים בו טוב להודות לה' שיש להם נייחא מזה. ומי שטרח בערב שבת הוא שיאכל בשבת כפי טרחו בקילוסין להשם יתברך כך הוא השבת ההנאה אחר כך מקילוסין אלו. וכפי השגת ההנאה דשביתה דיום השבת כך הולכים הקילוסין והפעולות של ששת ימי המעשה שאחר כך. וזהו מצד האדם שקדם אצלו שבת לימי המעשה (שבת סט:) דמצד השם יתברך מונה ששה דהשתדלות ואחר כך מקדש השביעי דנייחא שהנייחא דיום השביעי שלו הוא מצד הנבראים. אבל האדם הנייחא שלו הוא מצד השם יתברך והפעולות שלו נמשכים מצד הנייחא דהשם יתברך בפעולותיו. וזהו ויברך ויקדש הברכה שייך באיזה פעולה שהיא מתברכת אבל בשביתה והעדר פעולה על מה תחול ברכה. רק להיות באמת כל כחות פעולת אדם מצד מה שהם קילוסין להשם יתברך נמשכים מיום השבת ומקבלים ברכתו ממנו וזהו ברכו במן שירד ביום שישי כפליים וזה הברכה היתה ביום שישי לא בשבת רק שזה הוא הטורח שבערב שבת כדי לאכול בשבת. וכל מעשה בני אדם בעולם הזה הוא טורח זה להכין ליום שכולו שבת. וברכת הכנה זו לצורך השבת הוא גם כן ביום השביעי עצמו שממנו נמשך הברכה לטורח דערב שבת. והקידוש הוא האכילה וההנאה דשבת עצמו שהוא הנאת השביתה והמנוחה מהפעולה. וזהו קידשו במן כי לעולם השפע חיות של צורך קיום הנבראים יורד מן השמים ולא פסיק אפילו רגע דאז היה נפסק חס ושלום חיות הכל. וזהו הנרמז במן לחם מן השמים. ויום השביעי הוא הנייחא שיש להשם יתברך מחיות זה שמחלק לנבראים. ומצד הזה נמשך ברכה בחיות זה והקדושה פירוש הבדלה שחיות זה נבדל ונתרומם על ידי זה ליכלל במקורו ומושך כל הנבראים מקבלי החיות. וזהו העדר הירידה ביום השביעי כי אדרבה מעלה הכל למעלה ליכלל במקור החיים יתברך. וזהו אחר שנותן ברכה בחיות שיוכל האדם לטרוח בערב שבת וימי הפעולה והשתדלות בעבודת השם יתברך. אחר כך קידשו בהעדר ההשתדלות רק להיות דבוק בה' אלהים חיים. והדביקות הוא אות ביני וביניכם שזהו רק אתם הדביקים וגו' ולא עשה כן לכל גוי ועכו"ם ששבת חייב כו' דמי יכניס ראשו בין לביא ולביאה בשעה שנזקקים זה לזה וכל שכן שירצה הוא להזדקק. ועל יום שכולו שבת נאמר ה' בדד ינחנו וגו'.