ענין ויברך ויקדש דיום השביעי שאמרו ז"ל (בראשית רבה פרשה יא) בירכו במן וקידשו במן והמקרא נאמר במעשה בראשית שעדיין לא היה מן דעיקר הברכה והקדושה נאמרה על עיצומו של יום ועל כרחך דהיינו הך. וזהו עצם קדושת יום השבת כי בו שבת וגו' שהשביתה והנייחא הבאה אחר גמר המלאכה הוא כשמשיג ומגיע לתכלית הרצון שכיון במלאכתו. ותכלית בריאת העולם למענהו לקילוסו (שוחר טוב ריש מזמור יט) וכמו שאמרו ביומא (לח.) כל מה שברא הקב"ה בעולמו לא ברא אלא לכבודו. ובכל יום מיוחד היה מין בריאה מיוחדת היינו התגלות מדריגת כבוד מיוחד כפי בריאת היום. שכנגדם קבעו רז"ל שירי היום בבית המקדש ביום ראשון לה' הארץ ומלואה על שם שקנה והקנה ושליט בעולמו (ר"ה לא.) פירוש דביום ראשון הוא התחלת הבריאה לעשות יסוד לנבראים וכמו שכתב הרמב"ן בפירוש תוהו ובוהו ורוח וחושך ואור ומים עיין שם בפנים ובשאר המפרשים דהכל רומז על יסודות הברואים והתחלת כל נברא. ומצד הזה הוא ראשית ההכרה דנבראים שיש בורא כמו שהכיר אברהם אבינו ע"ה על ידי זה דאי אפשר לבירה בלא מנהיג. ואיתא בסוף ספר יצירה דכל חכמתו היתה בצירוף האותיות שבהם נבראו שמים וארץ רצה לומר יסודי התחלת הבריאה דמזה ההכרה שיש בורא כאשר מגיע לראשית והתחלת הכל. דכל הנבראים מורכבים ועלולים וכל עלול יש לו עילה עד שמגיע לסבות הראשונות שהם היסודות הפשוטים וגם הם יש להם התחלה בהכרח כי לא עשו את עצמם ועל כרחך שיש אחד שהוא עלת כל העלות וסבת כל הסבות. ועל כן אמרו ז"ל (בראשית רבה פרשה ב) יהי אור זה אברהם ואמרו (שם פרשה יב) בהבראם באברהם שבשבילו התחלת בריאת העולם ואמירת יהי אור וכל מעשה יום ראשון שהיה למענהו לקילוסו שיתגלה בזה על ידי אברהם אבינו ע"ה שהכרתו על ידי מעשה יום זה היינו על ידי העמקתו בכל דבר עד שורשו והתחלתו ומההתחלה הבין שיש בורא. כמו מי שהיה עומד דרך משל ביום ראשון לבריאת עולם וראה בעיניו התחלת בריאת יש מאין כך היתה הכרת אברהם אבינו ע"ה. דעל כן חיבר ספר יצירה רצה לומר שהוא השיג סוד היצירה על בוריו. וזה טעם ברוך אברם וגו' קונה שמים וארץ שזהו מה שפירסמו אברהם אבינו ע"ה שהוא קונה וגו' דהיינו שקנה. וברוך וגו' אשר מיגן צריך וגו' היינו שהקנה. כי בריאות נברא היינו שיהיה נמצא דבר ממשי חוץ מבורא כביכול וזה מה שאי אפשר דהרי אין עוד מלבדו כתיב. אבל אמרו בברכות (לה:) כאן לאחר ברכה והארץ נתן לבני אדם דלאחר ההכרה דקונה שמים וארץ אז השם יתברך מקנה הכל לו ועושהו נברא בפני עצמו כאלו הוא כחו קנוי לו. ומצד הזה כבש אברהם אבינו ע"ה המלכים כיון שהכל פעל למענהו לקילוסו ואין בעולם אז קילוסו עולה אלא מאברהם אבינו ע"ה נמצא אליו קנוי הכל וכל הבריאה בשבילו שהוא יקלסו יתברך על זה. ואברהם אבינו ע"ה חזר ונתן מעשר מכל להשם יתברך הוא כטעם ברכת המזון שאחר האכילה דאף דאחר ברכה הארץ נתן לבני אדם לא שהאדם יחשוב בדעתו חס ושלום כן וישמן ויבעט רק הוא לעולם צריך להכיר דהכל מהשם יתברך. וזהו ושליט בעולמו דגם אחר שהקנה ידע דמכל מקום הוא השליט. ועל זה מורה נתינת המעשר כדרך נותני המכס למלכים שאף שהקנה ונתן לבני אדם מכל מקום לא נפרד חס ושלום ממנו והוא השליט בעולמו כמלך בעמו. וזהו כללות ההשגה דאברהם אבינו ע"ה שהוא ראש האומה ישראלית שהם מכוון הבריאה לפרסם הכרה זו דלה' הארץ ומלואה שהוא הכרה שיש בורא ויש נברא בעל בחירה. היינו בעל כח בעצמו שהשם יתברך הקנה לו אותו כח והשם יתברך שליט בו. וזה היה תכלית כונת הבריאה ביום ראשון והשיר והקילוס העולה מאותו יום.
רסיסי לילה · פרק מ״ח, א׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · R' Zadok -- Resisei Layla
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך רסיסי לילה, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד. לפירושים ולהכרעות מאוחרות יותר יש לפנות למקורות המתאימים.
