מפי ר' שמחה נ"י שאמר בשם ר' יאקיל בן מוה' נ"י טעם למה כל מין מאכל לפעמים קץ בו אדם ונמאס עליו משא"כ לחם אין אדם קץ בו לעולם, כי כל מאכל יש בו חיות ונמשך מאיזהו טבע פרטיות וכפי שיש לו לאדם שורש וחיות באותו זמן שצריך להוליך באותו הספירה אז המאכל הנמשך מאותו הס' חביב וערב עליו משא"כ אח"כ כשצריך להוליך בדרך אחרת, לכך המאכל הראשון נמאס עליו משא"כ בלחם שיש לו חיות מכל היוד ספירות כמבואר בש"ע שיאחז בשעת המוציא הפת ביוד אצבעות כי יש בברכת המוציא יו"ד תיבות וכן בפסוק מצמיח חציר וכו' להוציא לחם וכו' ועוד פ' ע"ש לכך באיזה ספי' שמהלך אדם יש לו חיות מהלחם לכן הוא חביב וערב עליו תמיד והבן:
מדרש פנחס · פרק ח׳, י״ב
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Biłgoraj, 1930
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך מדרש פנחס, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד. לפירושים ולהכרעות מאוחרות יותר יש לפנות למקורות המתאימים.