מדרש פנחס · פרק ד׳, כ״ז

עתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק ש"י עולמות שנאמר להנחיל אוהבי יש וכו' וזהו כל ישראל יש להם חלק לעוה"ב דהיינו ש"י עולמות שנאמר ועמך כולם צדיקים ואמר כמדומה לי שהוא קרוב לאמת ועומר בלא וא"ו ג"כ בגימ' יש ואיתא בכתובים שיכוון כ"א בספירת העומר לתקן שורש נשמתו כי יש הוא חכמה שנאמר והחכמה מאין תמצא וכ"א יש לו שורש בחכמה ולכך אומרים כל ישראל בספירה כי כל ישראל הוא בסנהדרין והאיך שייך לכאן אלא שאומרים אותן לתקן נשמת ב"א ולהעלות אותן ואבות ג"כ הוא בכוונת כלל הספירה ומה שנידון בין פסח לעצרת הוא יותר מר"ה אלא שבכאן הוא מצד החסדים ובר"ה הוא מצד הגבורות ואמר ב"ה הלשון (איין מורא נעמט זיך אן) ור"ע היה ג"כ שורש נשמתו מחכמה דנאמר בו שתוק כך עלה במחשבה ומחשבה הוא חכמה ונשמתו היתה גדולה מנשמת משרע"ה כי מה שאמר משרע"ה שלח נא ביד תשלח אמר על ר"ע והיה רוצה ליתן בידו התורה אלא שהיה מעולם המחשבה ולא היה יכול לבוא אל הדיבור ולכך היה דורש כתרי אותיות תגין קיצין שהוא שערות שהוא ג"כ בחכמה והתלמידים על שלא נהגו כבוד זה בזה וכבוד הוא בגימ' ל"ב שהוא ל"ב נתיבות החכמה והיו פוגמין במקום גבוה ולכך מתו: