מדרש פנחס · פרק א׳, נ״ד

בהגדה של פסח מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים. כי בפסח באין כל מיני מוחין של גדלות וקטנות ואח"כ חוזר לבחינה ראשונה ונכנס בימי העומר א' לא' בהדרגה, וכל מה שהוא בהדרגה הוא אדם, כי כל העולם בכללות הוא בציור אדם כי כל ישראל הם בסוד ראש ונשמות ישראל הם ג"כ בציור אדם כי יש נשמות שהם מארוך כמ"ש רבי מאיר ארוך בדורו היה, דהיינו שנשמתו היה מסוד א"א וע"כ אמרו בגמ' לא עמדו על סוף דעתו שהיה מבחי' א"ס והיה מראה פנים לכאן ולכאן כי סוד בחי' ארוך הוא הכל מבחי' פנים כי אין שם סוד בבחי' אחוריים כלל כידוע, אבל ר"י שהי' קצת מדרגה פחותה ויכלו להבין דעתו לכך נקבע הלכה כר"י ויש נשמות שהם בסוד בחי' ידים ובסוד בחי' רגלים, ובסוד ספירת העומר נכללים כל הנשמות דהיינו בחי' חסד וגבורה וכו' וחסד שבחסד וחסד שבגבורה וכו' עד תשלום כל הבחי' וע"כ אמרו בגמ' שמשפט וכו' הוא מפסת ועד עצרת וכו' כי אז דנין כל הנשמות דהיינו שיש עליה לכל הנשמות בימי הספירה (וזה הוא מלתא חדתא) וזהו ג"כ מצוה לספר שהוא מל' ספירה והבן: