מבוא השערים · פרק ט׳, ד׳

אבל גם הדבר הזה שהתאוה לו לא בא לידו, וכאשר ע״י התגברות תאוותו נתחזק כ״כ רצונו, עד שהגיע לרצון חזק כ״כ עד שנתפרשה נפשו מכל רגש גופני אחר, התחיל ברצון חזק הזה לרצות לד׳, ונעשה איש אלקים קדוש עד שתפילתו נשמעת וברכתו פועלת ע״ש. הוא זצ״ל לא אמר שחושי גופניותו יסודם בקדושה, רק אדרבה דורש הוא להרחיקם, אך שאופן ההתרחקות יכולה להיות גם ע״י רצון כזה שמתחילתו הי׳ לרע, ואף שגם רצון הזה לא בקדושה יסודו, מ״מ כיון שכח הוא אשר בידו לבטל את שאר חושיו הגופניות גם בלא סיגופים, לכן כאשר האיש מתגבר, ואת כח אחד הזה מכל המון חושיו הגופניות מדבק בד׳ נמצא כולו דבוק בד׳. הוסיף עליו דרך הבעש״ט זצ״ל שאמר שכיון שגם הגופניות קודש לכן גם את הגוף עם חושיו אין צריכים לרחק, רק להפשיט את הרע מעליהם ולהכניס גם אותו ואת כל נטיות הגופניות לעבודה וקדושה. ולא להסתגף רק להתחזק באהבה, יראה ושמחה לד׳.