מבוא השערים · פרק ח׳, י״ז

והאב הרואה, לבו מתכווץ ומחשבותיו מתדלדלות, מכל התלהבותו נופל ומשמחת רוממותו מתעצב, מתחילה כועס ומתמרמר אף קץ בחייו, וברבות הימים מתרגל בנפילתו ומסתגל בנמיכיותו, וכבן מלך שבוי זמן רב בין פוחזים, שיכורים ורקים, גם הוא אובד את רוחו הנשגב ואת חכמתו הרוממה ונשאר כאיש נדהם או ככפרי שיותר מן אכילתו ומסחרו לא ידע מאומה. איש בלא שאיפות ובלא כיסופים נשגבים. ואם לפעמים יזכור את ימיו העוברים שהי׳ אברך חסיד בן תורה ורוצה להתעודד ולהתעורר, שוב נופל, באומרו מה אני ומה חיי, ימי החול עם מסחריהם גיהנום הם, וזהו ביתי בית הישראל, וזהו השבת קודש שלי, מרוחק אני מד׳ ח״ו מושלך מהיכל קדשו. כל תפילותיו ביאוש אף מצותיו בבושת פנים, באומרו איזה שייכות לי להן, ומתוך עצבות ונפילה זו יש אשר יזכור את עצמו ואומר אסע אל הרבי שלי על שב״ק. הרבה שבתות עוברים שטרדותיו וצרותיו מעבירות אותו מבלי אשר יוכל לבצע את רצונו זה, וכשכבר נוסע מתי נוסע, ביום וא״ו לעת ערב ובמוצשב״ק כבר ממהר את עצמו לשוב לברוח אל הגיהנום אשר מכריח אותו להתענות בו ולהתבשל בקלחותיו ר״ל. ואיך הוא שם בכל השבת, ויש שבליל שבת עיף הוא ובראשו כמו רחים רועש מרעש השוק, המסחר והבית שלו אשר נס מהם, ואינו נותן לב כי הוא חסיד ואצל רבו עתה נמצא, אף אם רבו אומר תורה, או שישן הוא אז, או אם גם ער הוא, אינו יכול לתת לב ולצמצם את רעיונו להאזין אליו. הן שומע הוא את הדברים, אבל כטרוד שובע יסורים עובר לפני בית המדרש ושומע קולות הבחורים מנעימי התורה, מודה במקצת, כופר הכל, יציאות השבת שתים שהן ארבע וכו׳, שמזכיר את עצמו שגם הוא למד ועתה אינו יכול לצרף מה הם אומרים ומה מדברים.