מבוא השערים · פרק ה׳, ל״ג

עוד זאת, כיון שנתקשר בהם אז אע״ג דאיהו לא חזי מזלי׳ חזי את העול אשר עמס עליו, את צרכי חסידיו הגופניים והרוחניים עליו להשתדל להאיר, ובקשותיהם שהם מבקשים ממנו אם להתפלל על צרכי גופם ואם להאיר להם דרכי ד׳ ולהעלותם, בפנימיותם נפשם מנפשו תובעת, ונפשו אל נפשם הומה ואליהן שואפת, ועליהן מרחמת, וכל התגבלות אנכיותה נמסת, אף לכל ישראל מרגיש חוב לעצמו לדאוג להם לפי ערכו, ישראל עתה במצוקה כ״כ גדולה, אימה וחשכה בצרכי הגוף והנפש, ומי ידאג להם אם לא אותם שעכ״פ נקראים ראשי ישראל, את רועי ישראל הקדושים אשר מלפנים העלה ד׳ למרום ועל מי נטש את צאנו האומללים עתה בכל כך צרה וצוקה, ונפשו רובצת תחת משאת דאגותי׳ אלו, עד שאינו מוצא זכות לעצמו בכל מעשיו. [ב״ה. כשיעזור ד׳ וידפסו את קונטרס הזה מבוא השערים, אז יתחבר מאמר הנוכחי לו בין פרק ד׳ לפרק ה׳, ואפשר לעשות מזה פרק מיוחד, אבל כשאזכה ממנו ית׳ לחבר הלאה את חובת האברכים, צריכים להתישב אפשר לספחהו למאמרי הקבלה שברצוני אי״ה לדבר מהם הלאה בחובת האברכים וד׳ ירחמנו וינחנו במעגלי צדק מתוך ישועת ישראל בכלל ובפרט.]