מבוא השערים · פרק ה׳, י״א

לפי דברינו עד כה הענין הוא לשכלינו הקטן, שבדרך האחד, גם אחר התגלות החסידות, אופן ההתגלות שבקבלה היינו התגלות בחכמה בינה ודעת התגבר, וגם מתוך החסידות התגלות גם שבכלים, הוא נראה. ובדרך השני אופן התגלות החסידות, גם מתוך החכמה והקבלה התגבר, וישנם דרכי צדיקים בחסידות שגם שניהם נראה בהם יחד. והנה כד דייקינן רואים דבר עצמי זה בדרכי קדשם. והוא. שדרך הקודש שהמוח בו מתגבר, כשמדברים מן העולם. יותר מדברים מן צד ישותו. הנראה לישות לעצמו. כלומר גם בדברי קדשם נמצא הרבה איך שהישות באמת אין ישות. וגם לפני עיני קדשם הי׳ ברור דברי קדשנו הבעש״ט זצוק״ל שכל הצימצום הוא רק במשל למלך שעשה מחיצות באחיזות עינים. וכשהתגבר אחד ונתקרב אל המלך, ראה שאין מחיצה ולא הסתר. וגם דברי המגיד הגדול זצוק״ל ידעו היטב שגם הקליפה בעצמה אין לה מציאות ורק לבוש בלבד היא. ומ״מ כל דבריהם מן הסט״א וגם מן העולם אף מן האיש, הם רק מן הנראה, היינו מן הישות שנראה בעולם לקליפה. ואיך שבאדם כל עצמותו אפילו המידות הטובות שבו הן מן הקליפות נוגה [תניא ח״א פ״א ופכ״ט] זולת בצדיקים גמורים, משא״כ באדם בינוני רק הנשמה שמשכנה במוח בלבד, היא של קדושה. ומתגלה בו רק לפעמים בשעת ק״ש ותפילה. לא כך בדרך החסידות של עבודה תמה ופשוטה, גם דברי קדשם מלאים במלחמתו של האיש נגד יצרו ונגד סט״א להעבירה ולהאבידה מן העולם.