מבוא השערים · פרק ג׳, י״א

סדר העבודה עד תקופת החסידות הי׳ להכניע את הגוף עם הרגשותיו ולהשקיט את מדותיו אף להסתגף כדי לרוצצן שלא תפעלנה מאומה, כי כולן רעות הן, ורק אז ימשיך האיש עליו אור, אם אור רק של נשמתו יעורר אשר תחלץ מגופו, או גם אור יותר עליון מנשמתו, והכל בהשגה, בחכמה, במחשבה ובכוונת ויחודים, החכמה היא עיקר הקדושה אשר באדם, והכוונות הן העיקר אשר בכחן להמשיך אור ממרום, בעשית המצות לבד, את עולם העשי׳ וחיצוניות העולמות מתקנים, ובהשגת החכמה ובכוונות עולמות אצילות, בריאה ויצירה, וגם פנימיות העולמות מתקן כנודע מפרי ע״ח ריש שער התפילה, ובמקדש מלך איתא בפ׳ ויקהל ר״י ע״ב וז״ל הק׳ ודאשתאר וכו׳, אשר משם ראי׳ ברורה כי העושה המצוה יהי׳ לו חלק ממנה כפי הבנתו עכ״ל הק׳, היינו שחלק עשית המצוות בערך הבנתו של האיש תלוי, אם מכוון ולפי ערך שמכוון הוא יכול להמשיך אור ממרום, וגם ההתעוררות וההתלהבות טובה היא רק אם ממרום באה, היינו רק בצדיק גדול שהכניע כבר את גופו והרגשותיו, שהתעוררותו היא רק מנשמתו הקדושה היא, או עוד השפעה למעלה ממנה, כי הגוף, מאווייו והתעוררותיו, לא טובים הם, ואותם צריכים רק להשקיט ולהחרש ולכלה שלא יפגמו אותנו ולא יפריעו את עבודתנו העילאה אשר במוחנו בההשגה וכוונות,