מבוא השערים · פרק ב׳, ל׳

להקדושים היתה הקבלה ראי׳ נבואית כנ״ל אבל גם לנו דור העקביים כשמוציא האיש מקרבו את בחי׳ הארת אצילות שלו, הנ״ל, אז בכלל, תורת ההשגה שלו אחרת, והדבר אשר יקשה לשכל האנושי המשיג דברים אנושיים, יובן לשכלו המופשט הזה אף עונג רוחני יתענג ממנו, הן גם לו ישנה השגה גם אנושית, וגם ממשיל משלים מדברי העולם בהבינו ענינים מעניני הקבלה, אבל הם לו רק הראשית במה לפתוח את ההשגה המופשטה, המושגים המובנים והנמשלים הרוחנים שלמעלה מההשגה החושית. וכשלומד מהספיקות ושאר ענינים רוחנים עליונים, אז בידיעתו האנושית יודע רק מסדר העולמות ומן התפשטותם בעולם הזה למטה, אבל עיקר ידיעתו היא עם החכמה הנעלמה שבו אשר מוציא מקרבו ובה ישיג את המופשטים והרוחניים הטהורים שבמושגי׳, ולא שידיעה כזו נשארה מוסתרת ממנו, בדעתו הנעלמה, והוא רק משער אותה, רק ברורה וודאית לו יותר מכל שכליים האנושיים, מפני שהארת ידיעה והשגה זו כבר גילה בקרבו הארת ידיעה שאינה כידיעה האנושית, לא הבאה מראיות והוכחות לבד, רק עצם הידיעה גילה מקרבו, הן צריכים עוד להאריך בזה, אבל אין כאן המקום, וד׳ יעזרנו להאריך בפנים הספר.