מבוא השערים · פרק ב׳, י׳

כי כבר הבאנו בהכשרת האברכים פרק ד׳ את הת״ז הק׳ ת״ע שנפש המציירת באיש, היינו חלק הנפש שבכוחה לצייר ולראות דברים אף שאינם נגדו, היא אחר נפש המחשבה, היינו נפש החכמה, המשגת, וזה שאומר ת״ז הנ״ל שהנבואה בנביאים על נפש הזאת המציירת ומראה בדמיון נתגלה, והם היתה מרכבה להתגלות הנבואה ממרום, ובציורים של עולם הזה ראה מקל, מנורה וכו׳, מפני שהנביאים ע״א כ״כ קדשו עד שהמשיכו את האור למטה יותר, שגם נפש המציירת שהיא למטה מן נפש המחשבה היתה ראויה שתתגלה בה נבואה, וגם בעולם קדשו הכל, עד שיכלו דברי העולם, מקל מנורה וכו׳, להצטייר בנבואה ולהראות, לא שרק בדמיונם ראו הנבואה, רק נפשם המציירת היתה מרכבה שעליה תשרה הנבואה ממרום ממש, וע״י זה יראו גם בחושיהם בקול ממש באזניהם באזניהם ובראי׳ ממשית בעיניהם את מראות הנבואה, כיון שהם, דמיונם, חושיהם וגם דברי העולם, קדושים היו, והיו ראויים שתשרה ותתלבש בהם נבואה,