מבוא השערים · פרק א׳, מ״ד

כלומר, הרמב״ם ז״ל בשמונה פרקים, מבאר מעט את תנאי הנביא שהי׳ צריך להיות מוכשר במעלות המדות והשכליות, היינו הנפש, כי להנפש דקדושה קורא הרמב״ם נפש השכלית, ולפי הכשרתו, במדה זו היתה נבואתו. ובשערי קדושה להרח״ו ז״ל ובפרט בחלק הג׳ מבואר מן התיקונים אשר הי׳ צריך הנביא לתקן בעצמותו, ואחר שתיקן כל שמץ דשמץ פגם בגופו ומדותיו איך הי׳ צריך להביא עצמו לשמחה אפילו בשעה שיסורין באין עליו ובשעה שעוסק בתורה ומצות יהי׳ שמח עד קצה האחרון, ואיך יחזק את מחשבתו ויתדבק בד׳, ואחר כל אלה הי׳ צריך לדעת איך להפשיט נשמתו ולא כמו בשינה שהוא רק חלום, רק שיהי׳ כמו בהקיץ, ואיך יסיר מחשבותיו לגמרי, ובכח המדמה שבו ידמה ויצייר כאילו עולה בעולמות העליונים בשורש נפשו, עד שיגיע באמת ציור דמיונו במקור שלו העליון ויחוקקו צורת כל האורות במחשבה, וכן לדעת שמות וכוונות לכוון, ואחר שתיקן את עצמו תיקון עולמי וגילה את נפשו והעלה אותה בעולמות של מעלה, הי׳ צריך לדעת איך להכשיר עצמו לשעה, איך ימצא, ישב ויחשוב בשעה שרצה להמשיך רוה״ק אל עצמו ע״ש באריכות את כל התיקונים וההכנות עד אין לשער.