מגיד דבריו ליעקב · פרק ל״א, א׳

והנה המלך מצד עצמו לא היה צריך לדבר אך מצד המקבלים הוא צריך לצמצם את עצמו לקול ומקול לדיבור. הגם שהכל הוא אחדות פשוט והכל הוא המלך לבד אך הכלים הם מחולקים והכל הוא מפני המקבלים שאינם יכולין להשיג מחשבות המלך ואח"כ גם הקול לא יוכלו להשיג עד שצמצם גם הקול להמבטים לדבר. והנה האותיות שבמחשבה מלך עלאה איקרי מטעם הנ"ל. כד איהו בקסטירא דילי' וכו' דהיינו במחשבה וכד נחית דהיינו הדיבור שיוכלו העבדים להשיגו מלך זוטא איקרי כנ"ל. והנה אם היה למלך עבד חכם שיכול להשיג מחשבת המלך בוודאי היה צריך לציית מחשבתו וק"ו שהרי אנו רואין שדיבור של המלך נעשה מחשבה להעבד שמחשב תמיד לקיים אותיות ציווי המלך מכ"ש מחשבתו והנה לכאורה יש לתמוה על שמצינו תפילת צדיקים דומה לעתר שמהפכת אפילו מחשבת הש"י ע"ד מי מושל בי צדיק האיך יכול להיות הדיבור של הצדיק שיכול לעלות כ"כ עד שיעשה התהוות אחר הלא דיבור הקב"ה נעשה אצלינו בחינת חכמה המחיה אותנו כמ"ש בדבר ה' שמים נעשו.