מגיד דבריו ליעקב · פרק ט״ו, א׳

ויאמר אלקים יהי אור ויהי אור. איתא בר"מ יהי אור דא חסד ויהי אור דא גבורה וקשה הלא הציווי היה שיהיה חסד ובעשיה כתיב ויהי לשון גבורה. אך תירוץ לרחמנות נולד מכח דבר רע כשמתנהג עם אדם רע יש רחמנות עליו ויש ב' רחמנות הא' כשרואה שרע לו והב' שיש רחמניות שלא יתנהג עם האדם רע ועדיין מתנהג עמו טוב אך כשרואין שרע אז הוא הרחמנות יותר גדול מהרחמנות כדי שלא יתנהג עמו רע כי זה ראה בפניו וזה עדיין אינו רואה וזה שייך אצל אדם שאינו יודע עתידות. אבל הקב"ה שעבר ועתיד שווין אצלו הוי לי' מקודם שהרחמנות כמו אח"כ. וזהו הרחמנות נקרא רחמים גדולים וזהו ויהי מכח הגבורה יהי אור יהי רחמנות והמשכיל יבין. אנכי תרגלתי לאפרים קחם על זרועותי ע"ד משל לאב שאין בנו קטן יכול לעלות על ידו מגביה אותו ואח"כ כשמחזיק אותו משעשע א"ע בזקן של אביו כך האדם אין יכול להדבק א"ע בהש"י והש"י מכניס אהבה ויראה בלבו של האדם שהם נקראים ידים שהם דמיון ידים שכמו שבידים נותן אדם לחבירו כך ע"י מה שעובדים באהבה ויראה כי בלא דחילו ורחימו לא פרחא לעיל' ומביאים שפע בכל העולמות וכשמתדבק האדם לקב"ה באהבה ויראה אזי הוא כביכול ממשיך מדותיו ית' רחום וחנון וכו' והמדות נקרא דיקנא ושערות ל' שיעורין כי הם מותרות כי העצמות אינו צריך כי הוא אל אף שלא מדות רק העולמות צריכים שיהיה הוא ית' רחום וחנון שאלמלא כן לא היה קיום להם לפיכך הם רק צורך העולמות לפיכך נקראים מותרות.