מגיד דבריו ליעקב · פרק י״ב, י״א

כשאדם רוצה להבין איזה דבר ומרבה עצה להבין הדבר אז הוא מעלה אותו לעולם המחשבה וממשיך לעצמו מהחכמה עליונה. כשלומד דבר שאמר התנא יחשוב ששם התנא הוא שם הגוף והשכל של אותן דיבורים שאמר ההתנא הוא המוחין. וכל התנאים והאמוראים הם מדות קב"ה ושכינתא. נמצא שהוא מתקן עולם הדבור ועולם המחשבה באותו לימוד. כשהוא מחשב בדברים רעים שהם מסטרא דדינא אז מצמצם מחשבתו באותן הדיבורים רעים ומרחיק עצמו מהתפשטות החסד עליון של אין סוף ושורין עליו דינים וכן כשמחשב דברים גשמים הוא מצמצם לשם מחשבתו שבכל מקום שהוא מחשבו הוא ממשיך עצמו לשם שהמחשבה היא קומה שלימה. יש יראה שירא מהדיבורים שיוצאים מפיו הוא עולם דיבור המחשבה הוא כמו ספר שאומר מה שראה בספר כן אומה מה שרוצה במחשבתו וכמדומה לי שזה ששמעתי הפירוש אסתכל קב"ה באורייתא וברא עלמא שהתורה מחכמה נפיק ר"ל מה שראה שמחשבתו כבי' רוצה שיברא זו הדבר ברא.