מגיד דבריו ליעקב · פרק ק״ו, א׳

הוי עיר דמים (נחום ג,א). במדרש הוי מקמי קרתא דשפך דמא בגווה. י"ל דהנה אמרז"ל לא יאכל אדם עד שיתפלל שנאמר לא תאכלו על הדם, פי' דכתיב כי נפש כל בשר דמו בנפשו הוא, נמצא עיקר האדם הוא ע"ש דמו שבו ולמה נק' אדם ולא דם אלא שמדבק א"ע בבורא ית' וממשיך בקרבו אלופו של עולם נתחבר האלף אליו ונק' אדם וזהו לא תאכלו על הדם ר"ל כשעדיין לא חיבר אלופו של עולם רק אחר התפילה כשחיבר דמו לאלופו ש"ע ואז נק' אדם מותר לו לאכול ולא קודם כנ"ל, וזהו הוי עיר דמים פי' שהם נקראים דמים שאינם מחברים אלופו של עולם, והיה קשה למדרש והלא כל העולם קודם התפילה נקראים דם ומה זה הוי, לכן מתרץ המדרש דשפכו פי' לשון תפילה כמו אשפוך שיחי ואעפי"כ דמא בגווה פי' שהיו מתפללים שלא בכוונה והוה כאלו לא התפללו.