מגיד דבריו ליעקב · פרק א׳, ד׳

האומר איני עובר לפני התיבה בצבועין אף בלבנים לא יעבור ויבואר ע"פ מ"ש וכל אשה יודעת איש למשכב זכר הרוגו, כי גם בנו נמצא נשי מדין כי הנה התורה היא תמידית בכל דור ודור. וגם היום יש נשי מדין ג"כ כי נשי לשון שכחה מדין לשון דין כי כאשר מתחיל האדם להתפלל מיד כשאומר אדני שפתי תפתח השכינה מתלבשת בו ומדברת הדיבורים וכשיהיה לו האמונה שהשכינה מדברת אלו הדבורים בודאי תפול עליו אימה ויראה וגם הקב"ה כביכול מצמצם א"ע ושורה אצלו כמ"ש מציץ מן החרכים מהאותיות שהם היכלות והוא הולך מהיכל להיכל ובכל היכל דנין אותו אם הוא ראוי ליכנס ואם היה האדם משים אל לבו שדנין אותו בעת שנפלו לו מחשבה זרה בודאי היה מתפלל בכוונה רק שהוא שוכח שדנין אותו והקליפות נק' נוק' שהיא מצפה לקבל חיות מהאדם בעשותו עבירה ח"ו כמו אשה שהיא מקבלת והקדושה נק' ג"כ אשה יראת ה' שהיא מקבלת תענוג בעשיית אדם מצוה א' אך דבקדושה יש ג"כ זכר כי הקב"ה שופע שפע בהאדם כדי שיעשה המצוה אבל הקליפה היא רק מקבלת וזה כל אשה מי שהוא רק אשה יודעת איש שמחברת א"ע לקדושה והקליפה היא המביאה המ"ז וכשנופל לו המ"ז ראוי הוא להוריק פניו מחמת בושה שהשכינה כנגדו ואלו היה עומד לפני המלך בשר ודם היה מדבר בבושה ולדבר כענין. והקב"ה מביט אל המחשבה והוא אינו חושב כענין. ובזה נעלת את המ"ז ומ"ז באה מכח העבירה שעשה ביום באה לו זה בתפילתו להזכיר אותו להעלות אותה להקב"ה. וזהו העבירה לפני הציץ לפני הבטת של הש"י לשון מציץ מן החרכים. וזהו סימן לעבירה הדרוקן. אם עשה ביום העבירה נתגלה בשעת תפילתו מ"ז כדי שיבוש ויכלום ומעלה את העבירה ואת ההרהור שהרהר דבר שטות וזהו האומר איני עובר לפני התיבה שאינו רוצה להתפלל שהמתפלל נקרא עובר לפני התיבה שהוא עולה ומעלה עמו את הדיבור בצבועים פי' מחמת המ"ז הנקרא צבועים מפני שהוא מהמדות שנפלו בשבירה והמדות נקרא צבועים שהם גוונים כידוע אף שהשבירה נקרא אף שהוא אף של הקב"ה בלבנים בבהירות הש"י לא יהא עליו עבירה (אינו מובן קצת).