מחשבות חרוץ · פרק ט״ו, י״ג

ובזה נעשה צירוף כל ארבע אותיות שם ההוי', כי כל פושעי ישראל אחוזים בה' אחרונה שרגליה יורדות מות, על ידי הפתיחה שתחתיה יכולים לצאת למקום המיתה חס וחלילה, והוא הפתח להבא לטמא שמניחין לו לצאת, אבל מכל מקום שרשו נשאר עדיין אחוז במקורו בכנסת ישראל שהיא ה' זו, שגם היא מעצמיות מקור החיים ית"ש, ועל כן רמוז בערבה ארבע פעמים חיים בגימטריא ער"ב והה' רומז לה' אחרונה, כי בכל אות משם הוי' יש מקור חיים מיוחד להמשיך ממנו חיי עולם לכל החפץ לידבק באלקים חיים, ונגדם הם ההארבעה מינים, אתרוג נגד ה-י' שהוא החכמה שבמוח משכן הנשמה הטהורה שאין שם שליטה לרע דמשכן היצר רע בלב, כנודע דבאצילות הנמשך מאבא הוא כולו טוב, וזהו האתרוג שיש בו טעם וריח, ועל כן הוא עם הכולל רצה לומר עם מקור החכמה שהוא השורש הנעלם הרמוז בקוצו של י' בגימטריא תורה, שהיא נובלות חכמה העליונה, ועל כן עיקרה במוח וממנה שופעת סמא דחיי ללב למיימינים בה להיות תבלין ליצר ולפוצצו, וההדס נגד ה' ראשונה שהוא הבינה שבלב טרם יצא לפועל בכחות הפעולה המתגלים, וע"כ בו ריח ולא טעם, כי הטעם הוא דבר המורגש בפעל, מה שאין כן ריח הוא רוחני דבר שהנשמה נהנה בו כמה שכתוב בברכות מ"ג ב', ועל כן הוא בגימטריא חיים עם הכולל רצה לומר עם מקור החיים שהוא בלב כמו שנאמר כי ממנו תוצאות חיים, והלולב נגד הו' שהוא עצם החיי עולם המתפשט בנפשות מישראל זרע יעקב על ידי השלכת האמת דרגא דיעקב ארצה, שהו' הוא אות אמת המשפיע חיים, כמה שכתוב בזוהר על פסוק והחייתם אותי דרחב על ידי האות אמת הוא הו' הרמוז בתקות חוט השני הדומה לו', וכן הלולב דומה לו, וזהו שורש החיים המתפשט בששה קצוות שהם כל כחות הפעולה דנבראים, ועל כן כל הד' מינים כלולים בלולב בברכה, ואמרו ז"ל לפי שגבוה מכולם, היינו שכחו בהתגלות יותר מכולם כי כחות הפעולה הם המתגלים בנפעל, ועל כן שתי אותיות אחרונות דשם הם הנגלות וראשונות הנסתרות כנודע, ובו טעם ולא ריח, כי השלימות דכחות הפעולה אפילו יהיו הנסתרות לא כן דמחשבה רעה אין הקב"ה מצרף למעשה בזרע ישראל (קדושין מ' ע"א), וה' האחרונה כולל כל הכנסת ישראל אף אותם שלא טעם ולא ריח וכבר יצאו למקום שיצאו, מכל מקום אף על פק שחטא ישראל הוא ולא נפרד משרשו שהוא כח הכלי קיבול, דזהו כל כח ה' זו דד' הוות רק דקבילת עוברה, כי היא עניה ודלה דלית לה מגרמה כלום, דעל כן ישראל מונין ללבנה שדומין לה ועתידין להתחדש כמותה בקבלת אור מחודש בכל יום תמיד, וכל מקום שנאמר דל עני כו' בישראל מדבר דיאי עניותא להו (חגיגה ט' ע"ב) רצה לומר עניות בדעת היינו הרגשת החסרון דלית להו מגרמיהו כלום לא תורה ולא מצות דמגנו עלן, ואין לנו על מי להשען רק על אבינו שבשמים שהוא עוזר דלים, ואז השם יתברך שוכן את דכא ושפל רוח להחיות וגו' ומתדבק באלקים חיים, ובזה כלול בהם כל מיני חיים, היינו מה שמקבלת משלש אותיות שלפניה וחיות עצמה שהוא מה שיש בה כח הקיבול, ובצירוף מקור העליון נשלם כל הה' פרצופים ברמוזים בה' זו, והיא הה' דערבה שכולם כלולים בה כי היא אספקלריא המקבלת כל האורות, וכשנשלמה הקומה אז נתקן הכל וגם הפושעי ישראל שאף הם מלאים חרטה, ולא ימלטו מרגע אחת בכל ימי חייהם לכל מי שהוא מזרע אברהם יצחק ויעקב שלא יתבונן על עצמו להכיר שפלותו והשתקעותו ושיתחרט ויכיר שלא לתכלית זה נברא, ואף שהוא רק כרגע והתעיף עיניך ואיננו וחוזר לרשעו, מכל מקום אין שום הרהור ומחשבה טובה נאבד, ואותו הרהור העולה בלבו הוא מצד שורש נפשו שעדיין יש בו שורש משהו שלא ניתק ממקורו. ואף על פי שרובו ככולו נשתקע למקום שנשתקע ונידון בשאול ואבדון, אותו שורש משהו קיים לעד דביה הדר עייל בפתח עליון דהה' להתעלות למקום שבעלי תשובה עומדין. אף שהוא לא שב באמת היינו כל התפשטות קומת נפשו, אבל שורש נפשו שממנו בא ההרהור ללבו שהוא המקור דחיותו, אותו המקור שב ונתחרט ונכלל בכלל הה':