מחשבות חרוץ · פרק ט״ו, י״א

ועל זה אמרו (בראשית רבה פרשה פ"ד) ביקש יעקב לישב בשלוה קפץ עליו רוגזו של יוסף, היינו קלקולי הברית, שזהו ענין מכירת יוסף דרגא דצדיק יסוד עולם לעבד בין העמים ולמצרים ערות הארץ יסוד דקליפה, והוא רוגזו של יוסף שמזה נמשך רוגז שהוא היפך השלוה והשמחה, ואחר התיקון נתברר דאף על פי שמחשבת האדם [מישראל זרע אברהם יצחק ויעקב ומצאצאי שבטי י-ה] היה לעבירה. על ידי התשובה דחזיא לחפיא על כל עובדוי כאם החופפת על בניה הזדונות מתהפכין לזכיות, וכדרך שנאמר אתם חשבתם עלי רעה והאלקים חשבה לטובה, ונתברר אח"כ שכל מכירת יוסף היה לטובה, ומה שיעקב נתיירא שעל ידי זה ירד אבל שאולה, כשחס וחלילה יטמע יוסף בין העמים והשתות הוא היסוד יהרסון צדיק מה פעל, כי אם אין יסוד אין כלום וכל בנין בנוי על יסוד וצריך שיהיה היסוד חזק וקיים, ועיקר ההבדל בין ישראל לעמים הוא בברית קודש דאפילו ערלי ישראל נקראים מולים ומולי אומות העולם נקראים ערלים שהערלה נקראת על שמם כמה שאמרו בנדרים (ל"א ע"ב), היינו שהם יסודם ברע ושורשם מיסוד דקליפה, וזרע ישראל יסודם קודש לד' מורשה מאבות, וכשראה אבידת יוסף נתיירא דנתבטל חס וחלילה קדושת היסוד מזרעו ויהיו ככל הגוים בית ישראל חס וחלילה, אבל באמת האלקים חשבה לטובה הוא תכלית תיקון היסוד דאמרו צדיק כי טוב, דנתברר קדושת הברית דתולדות יעקב יוסף, שאפילו במקום ערות הארץ והוא בתוקף חומו והיא הסיתתו בכל מיני הסתות ולבושים שלבשה לו כו' כמשאז"ל היינו לבושי הטומאה דקליפה ורע. ולא יכלה לו כי עמד נגדו דמות דיוקנו של אביו, היינו שורש הקדושה שמורשה בכל נפש ישראל מהאבות, והעיקר יעקב מובחר שבאבות שכולם נקראו על שמו כמשאז"ל (בראשית רבה פרשה ס"ג) כי כל הקדושה שבהם היה רק מה שעתיד לצאת מהם יעקב שמטתו שלימה ואין פסולת כלל בזרעו כמו שנאמר יעקב אשר פדה את אברהם, כי הוא הבריח התיכון המבריח מן הקצה אל הקצה להיות דבוק לגמרי באלקים חיים עד שאין מקום להתפשטות דסטרא דרע, ובזה היה הבירור גם על שאר השבטים כי כולם זרע אמת, אף על פי שלמראית העין לא כן דעל כן הביא יוסף דבתם רעה שנושאים עיניהם בבנות הארץ, וזהו הגרם לחטא מכירת יוסף שנראה שהם ביקשו להאביד הצדיק יסוד עולם מן העולם ולמסור היסוד ברית קודש לטמע בין העמים, אבל עבירתן של שבטים זכירה היא לעולם תקוה היא לעולם כמה שאמרו בבראשית רבה פרשה פ"ד, פירוש זכירה וזכרון הוא העומק ראשית וההתחלה כמו ראש השנה נקרא יום הזכרון, כי סוף מעשה במחשבה תחלה ויום הרת עולם ההריון והמחשבה, כמה שכתוב בתוס' ראש השנה כ"ז זה א' דבתשרי היה המחשבה דבריאה, אז זמן הזכרון להפקד כל רוח ונפש, כי ראשית המחשבה הוא הזכרון שזוכר למעלה במחשבתו כל המפעל שרוצה לפעול, ותקוה הוא על הסוף כלשון הכתוב אחרית ותקוה טובה, כי הקיווי הוא על העתיד להיות, והוא העומק אחרית שבסוף מעשה וסוף הכל לטובה, וכן התחלת הכל כי ישראל עלו במחשבה, וגם עונותיהם, סדורים ובאים מששת ימי בראשית כמה שאמרו בפרק רבי עקיבא, היינו מראשית הבריאה האלקים חשבה לטובה, ואף על פי שהיה צפוי לפניו וראה הקלקולים לא מנע הבריאה, בשביל ישראל שהם עיקר הבריאה שהכל הוא מתהפך אצלם לטוב ואפילו עבירתם, אחר התיקון נתגלה העומק ראשית והעומק אחרית שכולו טוב וממילא נמתק מה שבינתים: