מחשבות חרוץ · פרק י״ב, ב׳

והענין דהאותיות נקראים בספר יצירה אבנים והמלות הנבנות מהאותיות בתים, שהוא בנין קבוע שיש להם יסוד קבוע וקיים, כי הם אותיות התורה דכתיב בה אמת ושפת אמת תכון לעד כבנין קבוע ולא דבר המטלטל שאין לו קביעות וקיום. ועל כן איתא מגילה ט"ז ב' ואמת שצריכה שרטוט כאמיתה של תורה, יחסו זה למדת האמתות שבתורה כי גם השיטין ושורות העמוד המשילו לבנין החומה במה שכתוב שם אריח על גבי לבינה ע"ש, וע"כ נקרא שורה על שם החומה שנקרא ג"כ שור בלשון הכתוב ובארמי שורא שכמו שמלה אחת נקרא בית כן כל השורה נקרא חומה, וע"כ צריך שרטוט שלא יהיה אחד יוצא ואחד נכנס דאז אינו דוגמת חומה הקבועה רק כל אות בפני עצמו כדבר המטלטל ולא הקבוע וקיים, וכאמיתות של תורה הוא שיהיה קביעא וקיימא לעד על כן צריך שרטוט שיהיו קבועים ביושר כמשפט הקבועות, והל' הוא בולט ויוצא מן השרטוט וע"כ נקרא מגדל לא אבן ובית, דהמגדל הוא המיטלטל ממקום למקום ואינו קבוע והיינו גגו של ל' כמה שכתב הערוך כי גופו צריך שלא יצא משרטוט ככל האותיות, ונמצא הגג יש לו סמיכה למטה על האות, אבל קביעות כל האותיות הוא בשרטוט של מעלה ומלמטה אין צריך שיהיו שוין כלל, דאין הקביעות שלהם מצד מטה דהיינו מצד המקבלים השפעתם דבזה אינו שוה בכל מקום ובכל זמן ובכל נפש, והכל כפי ערך המקבל ופעמים נהר יחרב ויבש חס וחלילה השפעת איזה אות לאיזה נפש אם פגם בו, אבל קביעותם הקיים לעד הוא בענין עצמותם וקבלת שפעם מלמעלה דהתורה נצחיות שהיא תורת אמת היוצאת מאמיתותו ית"ש הבלתי בעל תכלית שאין לו הפסק, וגגו של ל' הוא להיפך יש לו קביעות למטה ולא למעלה שהוא העומד על גבי האות ומשפיע להאות, אבל אין לו קביעות למעלה אם יאריך או יקצר, והוא כמו כתרי אותיות והתגין שעל גבי האותיות דג"כ אין להם קביעות למעלה אלא שהם אינם מגוף האות יש לו קביעות למעלה והכתר כך הוא קביעותו להיות עומד על גבי הראש, ואף על פי שהוא כתר ועומד למעלה אינו אלא נטפל להגוף הנכתר וקביעותו הוא בקביעת הגוף, מה שאין כן גג הל' שהוא מגופו של אות ואין האות נשלם כלל עדיין שם בגופו של מטה אצל השרטוט רק כולו עם הגג אות אחד על כן כולו אין לו קביעות על ידי הגג, וזהו הפריחה באויר על דרך שנאמר חגיגה י' א' היתר נדרים פורחים באויר ואין להם על מה שיסמוכו, פירש"י שהוא מתורה שבעל פה ורמז מועט בתורה שבכתב, ואין הכוונה ברמז זה על מה שאמרו בגמרא מקרא דהוא אין מוחל כו', וכיוצא בו, דהני מאן דאמרי סבירא להו יש להם על מה שיסמוכו עיין שם בגמרא דכל דרש מלשון הכתוב הרי יש לו סמך בכתב, אבל הפריחה באויר הוא מה שאין לו רמז דרש בגופו של כתב אלא רמיזא בעלמא בכתרי אותיות שהיה רבי עקיבא דורש (מנחות כ"ט ע"ב), שכמו שאמרו ז"ל (במדבר רבה פרשה י"ח) דבלוחות בין דבור לדבור היו כל מצותיה של תורה, כך בתורה שבכתב בין שיטה לשיטה רמוז כל תורה שבעל פה כולה וכל מקום שתלמיד ותיק עתיד לחדש דליכא מידי דלא רמיזי באורייתא, הכל רמוז באויר שבנתים בתגין וכתרי האותיות וכיוצא, וזהו כונת הלשון פורחין באויר היינו האויר שבין הכתב: