הכשרת האברכים · פרק ט׳, מ״ג

ולא התרגשותך ממין הב׳ לבד שאין אתה מרגיש אותה לשום דבר רק סתם הרגשה שלא נתלבשה עוד באיזה לבוש גופני, יכול אתה לשמש לעבודת ד׳ ולהתרגש בה אליו ית׳, רק גם מן הרגשה אשר ממין הג׳ שכבר אתה מרגיש רצון והתרגשות לאיזה דבר גשמי גם כן ממנה יכול אתה להוסיף התרגשות יראה ואהבה לד׳. כי כבר אמרנו לעיל מספ״ק שגם נפש הבהמי׳ אשר ממנה כל תאות עוה״ז באות, באיש הישראלי גם היא מקדושה מן פני שור שבמרכבה, רק שמתלבשת בלבושים נמוכים לרצות בה דברים נמוכים, ועל האדם להוציאה מן לבושה הרע ולהלבישה בלבוש של קדושה. נמצא שגם כשמרגיש האיש איזה התרגשות לדבר נמוך, ב׳ דברים בגו, א׳ התרגשות הנפש שכל כך אנו מחפשים אחרי׳, והב׳ לבוש רע שנתלבשה בו הארת הנפש והרגשיותה. ולוּ הרגשנו אותם לב׳ דברים, המתלבש לבד, והמלבוש לבד, ההתרגשות לבדה, וגם הסחי וזוהם המגעילה וממאסה לבד, כי אז לא היתה סכנה כ״כ צפוי׳ לעבודתנו, אבל דא עקא מה שאנו מרגישים אותם כאחת, כאילו לא הי׳ בזה ב׳ דברים רק אחד, רצון נמוך לדבר הזה או הזה. קדושינו אבות החסידות זי״ע אמרו שלא די לו לאיש שיתאפק מתאוותיו הרעות, רק גם חוב עליו להפוך כל רצון רע, לקדושה, שברצון הזה שרצה את הרע, מעתה את הטוב ואת הקדושה ירצה. וכנ״ל מצאו בקדשם לזה רמז בתורה בהא שאמר משה רבנו לפרעה ״כי ממנו נקח לעבוד את ד׳״ גם ממנו מן חלק הבהמי׳ הרע נקח לעבודת ד׳.