הכשרת האברכים · פרק ט׳, ל״ב

אל יקשה לך הלא רואים אנו חזנים ומנגנים גדולים שלבם רחוק מד׳ אין אמונה ואין לב ר״ל, ואפילו בין העכו״ם יש מנגנים, מפני שהניגון הוא רק מין גילוי הנפש והרגשותיה, אבל אין עוד הכרע מה יעשה האיש בשעה שמתרגש ומה יפעל בחלק נפשו שהתגלה. וכמו שישנם שני אנשים שמחים, זה מוסיף בשמחתו לעבוד את ד׳, וזה בשמחתו מתהולל, כן גם הניגון שהוא אחד מן מפתחות הנפש שמעורר אותה ואת הרגשותיו, יכול להיות איש שפותח את נפשו, וחלק ממנה יוצא לחוץ, ומ״מ לא לבד שאינו עושה בו מאומה אלא עוד פוגם בחלק נפשו זה, אם בשמחה של הוללות, או בשבירת הלב של עצבות ויאוש, עד שנופל מן בטחונו ואמונתו. ועושה גם מעשים אשר לא יעשו ר״ל. וכיון שאנו רוצים להוציא את נפשותינו להמשילה על גופינו, לקשרה בקדושתו ולבטל אותה ואת עצמותנו בנשמת ש-ד-י, לכן נרגיל את עצמנו ברנה ונגינה של עבודה לשמים. לא שנצטרך לחבר ניגונים חדשים, כמו שלא נאמר שמי שרוצה לשמוח א״ע ביין צריך לעשות יין מגתו דוקא, ומי שרוצה לעורר א״ע אף את זולתו בדבורים צריך לחדש שפה חדשה.