הכשרת האברכים · פרק ח׳, ז׳

בניו בנותיו ואשתו מרגיעים אותו, אין דבר, אין דבר, עוד תבריא, עוד תקום ממטתך. והדבר הזה עוד מוסיף להדאיג אותו, חושב הוא, ומה מאושר הייתי אם באמת כן הי׳, אוי מה טוב ומה מתוק הי׳, לו היתה לי עוד תקוה להיות עמכם. מה מתוקה התחברותכם עמדי, נעימי, אבל לא יארכו הימים ואקרע מכם אל הקבר, והרמה והתולעה הם יהיו חברי, עמהם אבלה ימים ולילות עד אין קץ, שבתות וימים טובים רק בהם אבלה. הן הנשמה עולה השמימה אבל הלא גם להגוף יש ערך, להאדם יש ערך לגופו ורוב שנותיו עליו עובד, ואף התורה העריכה את הגוף, בעולם הזה כמעט כל המצוות בו מקיימים, ואף לתחית המתים איתא בזוה״ק [פ׳ חיי ק״ל ע״ב, וקל״א ע״א] שממש גוף הזה יקום, ועתה איך אשאר בגופו, בבור חשוך ובאדמה רטובה. והוא מסתכל על ידו ומתבונן בה, ומזו מה יעשה, חתיכת רקבות ועצמות ולא יותר. והם, אשתו בניו ובנותיו איפה ישארו, צרתם נגעה אל לבו ומר לו מאוד, אף בוכה עליהם.