הכשרת האברכים · פרק ז׳, כ״ד

ומה מאוד הפליאה בשורה זו לפעול בהילדים, ילדי ישראל. לא אותם הילדים הם כבר אשר עיניהם מפיקות פחד ובהלה, לא אותם הנדהמים השתקנים הם אשר כעזובים יסבבו, ידיהם כאילו מדולדלות וכל גופם הרך לקול עלה נדף כולו יתכווץ. ילדים חיים נעשו, וכל אחד לבית חברו רץ וחברו לחברו ובחפזון מתקבצים יחד בבתים ובשווקים, ואלו אל אלו מספרים את אשר ספרו להם אבותיהם. ומהם אשר בקולם המצלצל על חבריהם נצחו לאמור, כן, ד׳ אלקי ישראל יבוא אלינו, אני אכירהו תחילה, [שמות רבא פ״א] זכורני עוד כשהייתי במדבר לבדי ומלאך ד׳ האכילנו והשקני. ושוב רצו אל בתיהם, אבי, אמי, ומתי יגאלנו, מתי יבוא ד׳ אלינו בתורתו, למה לא בא היום, אני רוצה להיות בן הקב״ה, כל אשר יצוני אעשה.