הכשרת האברכים · פרק ה׳, י״ז

לא כן הרשעים ע״י שטח מראות עיניהם ובכל יום הולך וחסר ונכרת נפשו מבוראו ית״ש, ומרבה לפשוע עד שעפ״י גודל עונותיו נעשה כעור ממשש באפילה להוסיף חטא על פשע להיות צדיק בעיניו לדמות ברוחו שהוא עובד בוראו ושוכח העבירות שעושה וזוכר מצות קלות שעושה בלי כוונה, ואדרבה בפניות ומחשבות זרות, ומבקש עליהם שכר כפנחס, וזה מצינו ונשמע מרשע שמתפאר בזה״ל ב״ה הנחתי טלית ותפילין והתפללתי גם אמרתי תהלים ומעמדות, ולמדתי פ׳ משניות ונתתי פרוטה לצדקה ומי כמוני צדיק וישר, וז״ש בהפטורה ואדני׳ בן חגית מתנשא לאמור אני אמלוך, דהיינו שא״ני מלכות הבורא ואני ממליכו ויזבח צאן ובקר ומריא וגו׳ שעי״ז מילא לבו בשמחה מאחר שהוא עובד ד׳ רשאי לשמוח בעולם הזה באכילה ושתי׳ ורוחו לא נשברה בקרבו, אדרבה הולך אחר תאותו אשר אצל עין רגל מלשון רגל על לשונו, דהיינו ע״י רוחו הגבוה ומילוי כרסו וגרונו לשונו יחליק לדבר לה״ר וכו׳ אמנם ההיפוך מזה וההתקרבות לעשות רצון ד׳ כנ״ל הוא ע״י שמשבר רוחו בקרבו ומכיר מקומו הרחוק מאת ד׳ ית׳ וע״י שהוא רחוק מתקרב עצמו ומתדבק בבוראו ית״ש.