בראשונה, הנפש נפעלת מן העולם, חמשה חושים נפעלת, ואלו הן, ראי׳, שמיעה, ריח, טעם ומשוש. האיש הממשמש בדבר ויודע ששלג הוא מפני שקר, התפעלות הוא, כי לא את הקור אשר בשלג הוא מרגיש במשמושו, רק את קור ידו שנגע בהשלג, הוא מרגיש, זאת אומרת שחלק ידו נתפעל ונתקרר והתפעלות זו עולה עד המוח ועד הנפש השורה עליו, וכשתרבה הקור יותר אז נתפעל יותר ומזדעזע כולו. גם את אשר יראה האדם, לא את אשר יראה חוץ ממנו, מוחו ונפשו מרגיש, רק את הצורה המצטיירת בתוך עומק עינו על רשת העין, מרגיש, כנודע. היינו שנתפעלו אבריו, מוחו ונפשו מן העולם בקור או בצורה, וזאת הוא יודע. ובזה יודע הוא מן דברי העולם אשר מחוצה לו המעוררים את התפעלותו זו. וכשאור גדול לפניו אז גם אחר שהעבירו אותו מלפניו רואהו, והוא מפני ההתפעלות הגדולה שנשארה בו עוד איזה זמן. וכן הוא גם בחוש השמיעה, והטעם והריח, בכולם ע״י התפעלות אשר יתפעלו עור האוזן, החיך, והאף עד המוח והנפש הם נודעים. ואף שאומרת הגמרא בריח שהנשמה נהנה ממנו ולא הגוף, מ״מ לא יכחיש שום איש לומר שמי שחוטמו מקולקל לא יריח, הריח בא מן ההתפעלות המתחלת באף ונגמרת בנפש רק שאין לגוף שום הנאה מן התפעלות זו כמו מן אכילה רק לנשמה. ועל ידי הה׳ חושים נודע האיש מן העולם, ואז אחר שיודע מן העולם יכול הוא גם לפעל, לעשות ולדבר בעולם את הנחוץ לו ואת אשר רוצה. ולולא הה׳ חושים אשר נפעל האיש בראשונה מן הדבר שרואה, ממשש, ומריח, ומן הקול ששומע חוץ ממנו, לא הי׳ יודע שישנם דברים אלו בעולם ולא הי׳ יכול גם לפעול בהם.
הכשרת האברכים · פרק ב׳, ו׳
הקטע במלואו, בנוסח המקורי.
נחלת הכלל · Hakhsharat haAvrekhim, 16. Ring. 11-432
על המקור הזה
הטקסט מובא מתוך הכשרת האברכים, בנוסחו המקורי ובלי עריכה. הצגתו כאן היא לצורך לימוד המקור בלבד. לפירושים ולהכרעות מאוחרות יותר יש לפנות למקורות המתאימים.
