הכשרת האברכים · פרק י״א, ל״ה

הנני כופל ומשלש להודיע שלא החברייא היא העיקרית בזה רק החבר, האיש, האברך, והבחור הנכנס לעבודה הוא העיקר בזה. כי הגמרא שאומרת עשו כתות ועסקו בתורה שאין התורה נקנית אלא בחבורה האם כוונתה שהחבורה היא הכל ולא האיש הלומד את התורה ומי שא״א לו בחבורה גם לבדו לא ילמד ח״ו. והמשנה [אבות פ״ג מ״ב] אומרת מנין אפילו אחד שיושב ועוסק בתורה שהקב״ה קובע לו שכר שנאמר ישב בדד וידום כי נטל עליו, עכ״ל המשנה. רק הענינים אשר כתבנו בזה הם עיקר כוונתנו ותכלית הקונטרסים, אבל כיון שבית ישראל דומה עתה לבית שאחזו האש מכל עבריו, הצרות משונאי ישראל הממררים מאוד את חיינו מבחוץ, והקרירות לתורה ולעבודה מבפנים, ח״ו עלולות להרוס ולכלות מנפש ועד בשר. וכבר אמרנו בריש חובת התלמידים שרק להב החסידות עם תענוגי׳ מן הגן עדן יתענג בהן הנער והבחור והאברך בעבודתו ותורתו יכולות להציל את עם ישראל מטמיעה וכליון הקרירות ח״ו. וכן כמו שלא ישפיקו המים בשעת שרפה וסכנה נוראה, אשר יביאם האיש בדליותיו לבדן, רק בשבעה דרכים ימהרו להביאם, זה בדליותיו זה בחביתיו זה בכדיו וכו׳. כן גם את החסידות התרופה הנחוצה והבטוחה להציל את עם ד׳ ואת בית ישראל לא נשתפק להכניסה בקרבנו בגופנו ונפשנו בהאמצעים שדברנו בהם לעת עתה לבד, רק גם את אמצעת החברייא הצענו בזה. וכולי האי ואולי יעזור ד׳ ונציל את גופנו ונפשנו מהריסה ואבדן ח״ו, ולא שרק החברייא היא עיקרית הכל.