דברי סופרים · פרק א׳, ב׳

אדם הנקי מתאות ונגיעה לעצמו בודאי יש לו להרגיש כשמקיים פקודי ד' ישרים שמחת לב, ואף על פי שמפסיד על ידי זה ממונו וכיוצא, כיון דהמצוה בכך ומצות ד' יקרה ממאודו, ואם מרגיש צער זה סימן שאינו מצוה, וזה שאמרו בגיטין [ל"ז רע"ב] א"ר נתלי ליה עד דאמר ליה, ומייתי אחר כך העובדא דרבה דהוה עציב יעוין שם, ונראה לי דמהך עובדא הוא שעמד על דרך הלכה זו דאין מצות שמיטה אלא בדבור משמט אני לא בפועל ותלי ליה וכו', דאין המצוה לשמט באמת ולפיכך היה עצב ולולי כן לא היה עציב, ואף על פי דרבה החזיק עצמו לבינוני כדאיתא בהרואה [ס' ב'] שעדיין לא היה לבו חלל בקרבו לגמרי, מכל מקום ידע בנפשיה דמוכן לשמוע בעצת יצר טוב ולהתגבר נגד יצר הרע לעשות מצות ד' בשמחה ולא להתעצב מזה אילו היה מצווה, ודבר זה רק לשרידים אשר ד' קורא.