חיי מוהר"ן · פרק תקי״ג, א׳

(ע) שָׁמַעְתִּי בִּשְׁמוֹ שֶׁאָמַר עַל־יְדֵי אֱמוּנַת צַדִּיקִים אֲמִתִּיִּים זוֹכֶה לְמָמוֹן הַרְבֵּה וְזֶה (בַּזְּמִירוֹת לְלֵיל שַׁבָּת): 'שְׂכָרוֹ הַרְבֵּה מְאֹד'. 'מְאֹד' זֶה הַמָּמוֹן כְּמוֹ שֶׁאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (בְּרָכוֹת נד.) וּבְכָל מְאֹדֶךָ בְּכָל מָמוֹנְךָ, 'עַל פִּי פָּעֳלוֹ', 'פָּעֳלוֹ' הֵם הַצַּדִּיקִים כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (אִיּוֹב ל"ו): "אֶתֵּן לְפֹעֲלִי צֶדֶק". וְזֶה 'עַל פִּי פָּעֳלוֹ' הַיְנוּ עַל־יְדֵי אֱמוּנָה בְּהַצַּדִּיקִים, כִּי אֱמוּנָה תּוֹלָה בְּפֶה שֶׁל אָדָם כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים פ"ט): "אוֹדִיעַ אֱמוּנָתְךָ בְּפִי" וְעַל־יְדֵי־זֶה שְׂכָרוֹ הַרְבֵּה מְאֹד, שֶׁזּוֹכֶה לְמָמוֹן הַרְבֵּה: