תשעה באב

תשעה באב הוא יום האבל הלאומי של עם ישראל, זכר לחורבן בית המקדש הראשון והשני, וכן לצרות נוספות שאירעו בו לאורך הדורות. המשנה (תענית ד) מונה חמישה דברים שאירעו בו, ומלמדת ש״משנכנס אב ממעטין בשמחה״.

הוא חותם את שלושת השבועות שבין י״ז בתמוז לתשעה באב (״ימי בין המצרים״), והוא היום העצוב ביותר בלוח השנה, המבטא את האבל על החורבן ואת הכיסופים לגאולה ולבניין המקדש.

הצום נפתח בערב בקריאת מגילת איכה ובאמירת קינות, ונוהגים לשבת על הארץ או על כיסא נמוך עד חצות היום, כדרך אבלים, וללמוד רק דברים המותרים ביום זה. לפני הצום אוכלים ״סעודה מפסקת״ מצומצמת. בתשעת הימים שקדמו לו נמנעים רבים מאכילת בשר ויין ומרחצה של תענוג.

תשעה באב אסור בחמישה עינויים כיום הכיפורים (אכילה ושתייה, רחיצה, סיכה, נעילת נעלי עור ותשמיש), אלא שהצום כאן הוא מדברי קבלה. כשחל היום בשבת, נדחה הצום ליום ראשון (עשירי באב). חולה ומי שיש חשש לבריאותו אינם ככלל האנשים, ודינם נמסר להוראה.