שמחת תורה

שמיני עצרת, כ״ב בתשרי, הוא חג בפני עצמו הסמוך לסוכות: ״בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי עֲצֶרֶת תִּהְיֶה לָכֶם״ (במדבר כט). חז״ל תיארוהו כסעודת פרידה חביבה שבה ה׳ כביכול מבקש מישראל להתעכב עוד יום.

בו, ובחוץ לארץ ביום שלמחרת, חוגגים את שמחת תורה - סיום מחזור הקריאה השנתי בתורה מ״וזאת הברכה״ והתחלתו מחדש מ״בראשית״, מתוך שמחה גדולה בתורה ובנותנה. בארץ ישראל שני העניינים חלים ביום אחד.

מוציאים את כל ספרי התורה ומקיפים בהם את הבימה שבע ״הקפות״, מתוך ריקודים ושירה. קוראים לעולה המסיים את התורה ״חתן תורה״ ולמתחיל אותה ״חתן בראשית״, ונהוג להעלות רבים לתורה בשמחה. כן אומרים בשמיני עצרת את תפילת הגשם, שממנה ואילך מזכירים ״משיב הרוח ומוריד הגשם״.

שמיני עצרת ושמחת תורה הם יום טוב גמור, שבו אסורות מלאכות כביום טוב ומותרת מלאכת אוכל נפש. בארץ ישראל הכל ביום אחד, ובחוץ לארץ נחוגים שני ימים. בשמיני עצרת כבר אין מצוות סוכה ולולב, והוא חג עצמאי.