בן איש חי · תצוה

מי שיש לו מחוש בעלמא והוא מתחזק והולך כבריא, אסור לעשות לו שום רפואה אפילו ע"י גוי; אבל אם נחלה כל גופו, או שיש לו כאב גדול ומצטער כל גופו שהולך בחלישות גדולה, שקורין בערבי "מתנחל" (מתמוטט מחולשה וכאב), אע"פ שהולך ברגליו כנפל למשכב דמי, ושרי לעשות לו רפואה ע"י גוי.

החושש במתניו, אסור לסוך בשמן או בדבר אחר לרפואה; וכן מי שיש לו חטטין בראשו, אסור לסוך. והחושש בשיניו והוא הולך כבריא, לא יגמע שכר ויפלוט אותו, דכיון דפולט, נמצא עבד לרפואה ואסור; אבל אם כאב ליה טובא דמצטער כל גופו שהולך בחלישות דהיינו "מתנחל", שרי לגמוע שכר ולפלוט, מפני שהשכר הוא משקה גמור לכל.

מי שיש לו מורסא, דהיינו מה שקורין בלשון ערבי "טלוע" (פצע מוגלתי), או מה שקורין "אנגצאיי" (נפיחות דלקתית), שיש בה ליחה ודם אבל הוא בריא, מותר לפתוח אותה כדי שתצא הליחה והדם אם יש לו צער מזה; מיהו, זה דווקא באינו חושש אם תסתם אח"כ. ואסור לדחוק בידו על המכה, דהיינו לעצור אותה כדי להוציא דם ממנה.

במה שקורין בערבי "כיי" (כויה לצורך שאיבת מוגלה, ע"י החדרת גרגיר אפונה), מותר ליתן הקטנית כדי שישאר פתוח, ומותר להחליף הבגד, דאי לא מחליף, מסרח. ויזהר להכין העלה והאפונין שיטול עוקציהן מערב-שבת. ואם יודע שמוציא דם בקינוח, לא יקנח, דהוי פסיק רישה, כי זה הדם היה בלוע; וכל שכן דאסור לשרות הבגד במים כדי לקנחה, יען כי שרייתו זהו כיבוסו; ועוד, דאתו לידי סחיטה.

עצם שנשמט, שקורין בערבי "פלסא" (נקע), התיר מר"ן ז"ל להחזירו, ואע"ג דהמגן אברהם חלק וסבירא לה דווקא אם נשבר מותר, משום סכנה, אבל "פלסא" בלבד אין להקל, מכל מקום אין למחות ביד המקילין בזה לעשות כסברת מר"ן ז"ל; ומיהו יזהר שלא יסוך "פלסא" הנזכר בשמן. וציפורן שפרשה רובה דהוי כתלוש, מותר ליטלה ביד אם הוא מצטער בכך. ומותר ליטול הקוץ במחט, ורק יזהר שלא יוציא דם.

אם נעשה חבורה באצבעו, אסור ליתן בגד עליה, משום צובע, וכל שכן בגד אדום דאסור. כיצד יעשה? יניחנה במים קרים עד שיפסק הדם; ויש מתירין ליתן עליה קורי עכביש, ויש אוסרין. ושפשוף שעושין ליגעי כוח כדי להשיב כוחן אליהם ולבטל עייפותן, שקורין בערבי "תמווך" (עיסוי) - נסתפקו הפוסקים אי חשיב רפואה ואסור, או תענוג ושרי.

פתילה בפי-הטבעת לעיצור, יעשה בנחת, שיאחזנה בשתי אצבעותיו בלבד ויניחנה בנחת. ומה שקורין בערבי "דסתור" (חוקן), אסור לעשותו למי שהוא עצור, ורק אם נפל למשכב - שרי. ואסור לישראל לתקן פתילה מן בורית או ממה שקורין בערבי "נבאת" (סוכר) לחולה שאין בו סכנה או לילדים קטנים, אבל שרי על-ידי גוי שהוא יתקן אותה.

מי שהוא בריא אבל מרגיש כובד באיצטומכא שלו, אסור לשתות שמן הנענע, שזה אין דרך בני-אדם לשתותו אלא לרפואה. וכן אין לאכול מה שקורין בערבי "מעגון אל ורד", שהם שושנים המבושלים בסוכר, כדי לעשות שלשול מעט, כי גם זה אין דרך לאכלו אלא לרפואה; אבל מותר לשתות מה שקורין בערבי "ג'לאב" (סודה לשתיה עם מי חומצה), שהוא תערובת מן מלח עם חמוץ של "נומי" (לימון), אע"פ ששותהו מחמת שמרגיש כובד באצטומכא שלו; מפני שזה, דרך בני-אדם לשתותו לתענוג תמיד בכל אכילה.

אסור לבריא לשתות סם המשלשל בשבת. ואישה שמצטערת מרוב חלב שבדדיה, מותר לקלח בקרקע, דכיון שהולך לאיבוד אינו דומה לדש, אבל בכלי אסור.

אסור לרחוץ כל גופו או רובו במים חמין, ואפילו לשפוך המים על גופו ולהשתטף אסור, אבל רוחץ פניו ידיו ורגליו, דכל שאינו רוחץ רוב גופו, שרי. וצריך להזהיר בזה הנשים בימות החורף שטובלין בליל-שבת, ודרכם כשיוצאין מן המעין שופכין עליהם מים חמין - שישפכו רק עד חצי גופם דווקא. וכן אבי הבן שטובל בבוקר ביום-שבת, ורוצה לשפוך עליו מים חמין כשיצא מן הטבילה, כך יעשה. ואם רוצים שתהיה שפיכת המים על חצי העליון, ככה יעשו: בעוד חצי גופם התחתון עומד בתוך המים או המעין, ישפכו המים חמין עליהם, דאז תהיה השפיכה על חצי גופם דווקא. וי"א שאפילו הרוחץ ידיו צריך ליזהר שלא יחמם ידיו כנגד המדורה אם לא ינגבם תחלה, מפני שמפשיר המים שעליהם, ונמצא כרוחץ בחמין שהוחמו בשבת באש.

הנשים שדרכם לרחוץ פניהם ושערותיהם במי-ורד בשבת כדי שיהיה בהם ריח טוב, אסור לסברת הט"ז ודעמיה, דאפילו בבשר האדם איכא מוליד ריחא, וכל שכן בשער, וכל שכן כאן, דאפשר שיהיה הריח נקלט בבגדים שלהם גם כן, דבזה אסור לכולי עלמא; ולכן אסור נמי ליתן מיני בשמים או מי ורדים בתוך הטוטין ששואפים בחוטם כדי להוליד בו ריח טוב. וכן יש דרכם להניח מי ורדים בתוך כלי שקורין "קומקום" (מזלף), וכשרואים שלא יש בכלי אלא מעט מי ורדים, מוסיפין עליו מים, דאסור לעשות כן בשבת, דהם כוונתם להוליד ריח טוב באלו המים אשר מוסיפין בכלי; אבל מותר להניח מי ורדים בתוך "שרבת" (משקאות קלים) או לתוך מאכל כדי לתת בו טעם טוב, וכמו שכתב הרב "נחפה בכסף", והסכים עמו מהר"י עיאש ז"ל. וכן אותם שרוחצים עיניהם במי ורדים לרפואה, שרי, דאין כוונתם להוליד ריח. וכן אותם ששופכים מי ורדים בכפם כדי להריח, שרי, דאין כוונתם להוליד ריח טוב בידיים שלהם, וכאשר העליתי בס"ד בכל זה בסה"ק "רב-פעלים".

יולדת, יש לה דין חולה שיש בו סכנה, ומחללין עליה שבת להדליק לה נר, וכיוצא בשאר מלאכות שצריכה להם; מיהו, כל מה שאפשר לעשות לשנות, עושין בשנוי. אימתי נקראת יולדת שמותר לחלל עליה שבת? משתשב על המשבר, או משעה שהדם שותת, או משעה שחברותיה נושאות אותה בזרועותיה שאין בה כוח להלוך; וכיון שנראה בה אחת מאלו, מחללין עליה שבת בידיים.

כל שלשה ימים ראשונים, אפילו אמרה אינה צריכה, מחללין עליה שבת בידיים בדבר הצריך לה; אבל משלשה ועד שבעה: אם אמרה צריכה, מחללין; ואם לא אמרה צריכה, אין מחללין. ומן שבעה ועד שלשים יש לה דין חולה שאין בו סכנה, שמותר לעשות לה על-ידי גוי. והנה פה עירנו, אם נצרכו לבשל איזה דבר ליולדת אפילו ביום ראשון ללידה, אין מבשלין בידם אלא ע"י גוי, מפני שאפשר להו בהכי; על-כן צריך להזהירם היכא דלא נמצא גוי, כגון שנצרכו לבשל איזה משקה בלילה שאין יכולים להביא גוי - דצריכין לבשל בידיים ע"פ הדברים האמורים ואין לחוש כלל.

כשתגיע האישה לחודש הלידה, יזמינו הכול מערב-שבת כדי שלא יצטרכו לחלל שבת. ויזהרו שידליקו לה הנר בערב שבת, שיהיה בו שמן הרבה שיספיק עד אור הבוקר.

התולש בפיו בשבת - לדעת רש"י ז"ל יש בזה איסור תורה, וכן נראה דעת הרמב"ם ז"ל; מיהו, בתוספתא (שבת פ"י) כתוב דאין בזה איסור תורה אלא איסור דרבנן; ועל זה סמכו קצת מן האחרונים, וכאשר כתבתי בזה בסה"ק "רב-פעלים" שם, בחולה שיש בו סכנה, שהוצרכו לתלוש לו מן המחובר, אם יכולים לתלוש בפה יתלשו בפה.

שוחט שבא לשחוט בשבת לצורך חולה שיש בו סכנה, ויש תרנגול קטן שיספיק לחולה, לא ישחט תרנגול גדול אלא הקטן; כן העליתי בתשובה בסה"ק "רב-פעלים" בראיות ברורות; ומשכיל על דבר, ימצא טוב.