בן איש חי · נשא

הרבה אזהרות הזהירה תורה בשרצים. והאוכל שרץ המים, חייב ארבע מלקויות; ושרץ הארץ - חמש מלקויות; ושרץ העוף, כזבובין וכיוצא - שש מלקויות. ומטמאים את הנפש, דכתיב (ויקרא יא, מג): "ונטמתם בם".

תולעים הגדלים בימים ובנחלים ובמים הנובעין, אסורין משום שרץ המים; אבל תולעים הגדלים במים שבכלים, ואשר בבורות שיחין ומערות שאינם נובעין, וכן בבריכות גדולות שאין להם מוצא ומובא, הרי אלו מותרים כל זמן שלא פרשו חוץ לבור או חוץ לכלי. וכן הוא הדין לשאר משקים שבכלים, נמי מותרים כל זמן שלא פרשו חוץ לכלי; ואפילו אם פרשו לדופן מבפנים או לדופן הכלי מבפנים, מותרים; דכל זמן שלא פרשו לאחורי הכלי, לא מקרי שרץ הארץ; אבל אם פרשו לאחורי הכלי ועל שפתו מבחוץ, או מן הבור ולחוץ, אסורין משום שרץ הארץ; יען כי תיכף כשפרשו ממקום גידולם, נקראו שרץ הארץ. ולכן כל עיר שבה התולעים מצויים במים שבבורות - הן הנובעין, הן המכונסים - אסור לקנות פת מפלטר גוי בעיר זו, כי הגוי לש העיסה בלא סינון; שגם באותם שאין נובעים, יש לחוש שפרשו כנזכר. וכן נמי אין לשתות שם משקה הקהוא (קפה) של הגויים מטעם האמור. ועיין "פרי חדש" ומחזיק ברכה.

אע"פ שאמרנו: תולעים שבמים, שבכלים ושבבור שהם מכונסין שלא פרשו, מותרים מן התורה - מכל מקום אסורים מדרבנן משום "בל תשקצו" (ויקרא יא, מג) אם בולעם לבדם, דהיינו שיכניס ראשו לבור או לכלי, ויבלע התולע בפיו מן המים; אבל אם בולען עם המים ביחד, אין בזה משום "בל תשקצו", דאינו נמאס בעיניו, כיון שאין בולע התולע בפני עצמו, אלא יורד לתוך פיו עם המשקין. ומיהו, אם באמת מאיסי ליה אפילו שבולעם עם המשקה, יש בזה איסור "בל תשקצו". ולכן חבית של מים שיש בהם תולעים המצויים במים שקורין בערבי "עלק" (עלוקה, תולעת המים): אם זה ה"עלק" הוא מן הנהר, אסור משום שרץ המים; אבל אם נתהווה ונעשה בתוך החבית עצמה, מותר מן הדין לשתות מים אע"פ שיש בתוך המים "עלק", כיון דנתהווה במים בתוך החבית ועדיין לא פרש. ומשום "בל תשקצו" נמי ליכא, כיון דלא שתי להו לבדם, אלא שותה עם המים. ואפילו שנוטל המים מן החבית בכלי, לא חשיב פרשו, אלא חשיב הכלי מקום רביתיהו, מפני שהם גדלו בכלי שהוא החבית; וכיון דזה כלי וזה כלי, חשיב כאלו עודם בכלי ראשון; משא"כ הגדלים בבור, אסור ליטול המים מן הבור בכלי ולשתות, דלא חשיב מקום רביתייהו בכלי זה ששותה בו, מפני שהם גדלו בתוך הבור, ועתה הם מונחים בכלי. מיהו פה עירנו בגדד, שמביאין המים מנהר חידקל - אין מצוי תולעים במים שבנהר כלל ועיקר; ורק אחר שמניחין המים בחבית בבית, יתהוו בהם תולעים אלו שקורין בערבי "עלק". ועם כל זה נוהגין פה עירנו לסנן המים שבחבית אם ימצא בהם "עלק" מכמה טעמים: האחד, דמאיסי להו, אף-על-פי שהם באים בפה עם המים, וכיוון דמאיסי להו, איכא אסור "בל תשקצו". והשני - חוששין שמא יניחו מאלו המים בתוך כלי שאינו עמוק, דאז אפשר שיפרוש זה ה"עלק" על שפת הכלי ויחזור לתוך המים; ובזה נאסר מן הדין, משום דפרש על שפת הכלי מבחוץ. והשלישי - שמא ישאר תולע אחד מזה ה"עלק" דבוק בכלי שהניחו בו המים גם אחר שנשפך המים ממנו; ואם יתנו באותו הכלי תבשיל, יתערב התולע ההוא עם התבשיל, ואתי למכלה בעינה לבדו. ומאחר שטעמים אלו של המנהג חזקים הם - לכך כל אדם צריך להיזהר כשימצא "עלק" בתוך חבית של מים כאמור לעיל, שצריך לסננו, ולא ישתה בלי סינון.

בכל החצרות של פה עירנו בגדד יע"א, מצוי באר מים חיים שהם מים נובעין, וברובם מצוי תולעים אלו שקורין "עלק"; ואלו אסורים משום שרץ המים, ואע"פ שלא פרשו, כיון דהם נובעין. וכל בעלי-בתים דרכן להדיח הבשר וכל כלי אכילה באלו המים, על-כן צריכין ליזהר לסנן אותם תחלה, שאם לא יסננו המים, אז נדבק התולע בבשר ובכלים, ואתו למיכליה בעיניה; וידוע הוא דבריה לא בטלה אפילו באלף; ואם כן, תולעים אלו אין בטלים בתבשיל.

כל חומץ יש בו תולעים דקים מאד, שאין נראים אלא אם כן תתנהו בצנצנת נקייה, ותניחהו על החלון במקום שהשמש זורחת, ואז נראין התולעים; לכך אין לו תקנה ע"י סינון בלבד, אלא יבשלו בישול שהיד סולדת בו, ואחר שירתיח יסננו. ובימות החורף, יבשל ויסנן בערב-שבת לצורך השבוע כולו; ואם ישאר יותר משבוע, יחזור ויתליע; לכך, בכל ערב-שבת יסנן; אבל בקיץ שהאוויר חם - קרוב יותר להתליע, לכך לא יבשל ויסנן, אלא רק לצורך חצי שבוע דווקא.

תולעים הגדלים בפירות או בירקות במחובר, אסורין מן התורה משום שרץ הארץ, אע"פ שלא רחשו ולא פרשו. ויש אומרים דאינו אסור אלא עד שירחשו. ואע"פ דמרן ז"ל סתם בשולחן ערוך דבעינן שירחשו, מכל מקום, כיון דרבו האוסרים אפילו שלא רחשו - הכי נקטינן להלכה, לאסור גם בלא רחשו, דיש להחמיר באיסור תורה; וכן המנהג פה עירנו בגדד יע"א.

הפולין, דרכם להתליע במחובר. ולכן אע"פ שהמקום דחוק ובודאי לא רחשו, אסורין. ולא מבעיא תולע בעין, אלא אפילו אם נמצא בהם נקודה שחורה, צריך לחטט ולהסירה, שהיא אסורה כתולע ממש, יען דמקום שיתחיל התולע להתרקם, נעשה אותו מקום שחור. וכן נוהגים פה עירנו לחטט בעומק להסיר נקודה השחורה.

התאנים, וקישואין שקורין בערבי "כיאר" (מלפפון מצוי), וכן אותם שקורין "תערוזי" (מלפפון דק מארך) - דרכן להתליע במחובר; וכן פרי שקורין בערבי "כוך" (אפרסק), וכן פול המצרי שקורין "לוביא" (שעועית מסוג "רוביא"), וכן כרוב שקורין "להאנא" (כרוב הקלח בעל עלים), וכן החזרת שקורין "כס" (חסה) - כל אלו דרכן להתליע במחובר, ואין לאכלם בלא בדיקה. גם עוד הכרפס והכרתי, וגם מה שקורין "מעדנוס" (פטרוזיליה), מתליעין במחובר, ואין לאכלם בלא בדיקה. והעלים של הצנון שקורין "פג'ל", צריכין בדיקה היטב. ויש ירקות שנמצא בהם תולעים דקים הרבה וקשה לבדקן, והם מה שקורין "סלק" (סלקא עלי סלק) ומה שקורין "נענע" - שומר נפשו ירחק מהם. ופה עירנו אוכלים זה ה"סלק", ואומרים שבודקין אותו; וירא שמים יסלקו מביתו ולא יבוא על שולחנו. ובביתנו לא יכנס הסלק למאכל; ורק בראש-השנה יביאו אותו על השולחן לראותו בלבד, בשביל הבקשה שבהם. ועלי גפנים, כבר אסרום רבני ארם-צובה יגן עליהם אלוהים לגמרי, ולא יועיל להם בדיקה; וכן פה עירנו בגדד נוהגים בהם איסור. ויש פה עירנו ירק שקורין "רשאד" (עשב בר חריף), והוא גדל במדבר, ולכך קורין אותו בערבי "רשאד אלבר"; ויש בני-אדם אומרים כי לא ימצא בו תולעים, ורק "רשאד" שזורעין בגינה ימצא בו תולעים; וזה שקר! שגם הגדל מאליו במדבר ימצא בו תולעים וצריך בדיקה. וכן ירק שקורין בערבי "כבג" (עשב כתבלין לכבישה), ודרכן לכבוש אותו גם בזה ימצא תולעים וצריך בדיקה. והכימון שכיחי בו תולעים הרבה בתוך הגרגרים כמו שכתב ה"פרי חדש", על-כן בביתנו אין אוכלים כימון כלל ועיקר. וירק שקורין בערבי "בטנג" (עשב מרפא, מסוג המנטה), כתבנו דהוא מתליע במחובר; ואצלנו בביתנו משהין אותו י"ב חודש, ואח"כ אוכלים אותו.

פירות שחזקתן שלא להתליע במחובר אלא רק בתלוש - אם התליעו בתלוש, מותרים; דלא אסרה תורה אלא "שרץ השורץ על הארץ". במה דברים אמורים? כשלא פרש מן הפרי, אבל אם פרש מן הפרי, אפילו לא הגיע לארץ, אלא שמת באוויר קודם שהגיע לארץ, ואפילו לא פרש כולו אלא מקצתו, או שלא פרש אלא על גבי הפרי או על הגרעין שבתוכו, או שפרש מפרי לפרי בלא אויר, כגון שהם דבוקים יחד, ויצאה התולעת מזה לזה דרך נקב בלא ראיית אויר - בכל הני גווני, דין "פרש" יש לו, ואסור משום שרץ הארץ; ויש לתולע זה דין בריה, דאפילו באלף לא בטל. ואפילו אם התולע מת בתוך הפרי, ואחר שמת פרש מן הפרי, גם כן אסור, ויש לו דין שרץ השורץ. ועיין כנסת הגדולה, הגהת הבית יוסף, סוף אות ו', ופרי חדש ופרי תואר ומנחת יאודה ושפתי דעת ועוד אחרונים.

יש אומרים דלא אסרינן בפרש, אלא אם כן ידענו בברור שפרש, אבל אם רק נמצא בתוך הפרי ולא ראינו שפרש, אע"פ שהוא חי וחורו נקוב לחוץ, מותר. ולא חישינן שמא פרש וחזר; כן הוא דעת מרן ז"ל בשולחן ערוך. ויש אוסרין בחורו נקוב לחוץ, דילמא פרש וחזר; ויש לחוש לדעת האוסרין; ובפרט שכתב רמ"א ז"ל שכן נהגו. ופה עירנו בגדד יע"א המנהג פשוט לאסור בחורו נקוב לחוץ.

לא אמרינן לחלק בין פרש ללא פרש, אלא רק בפירות שמוחזקין אצלנו שאין מתליעין במחובר אלא רק בתלוש; אבל פירות דיש להסתפק בהם שהתליעו במחובר, אע"ג דאין הדבר ברור, הרי אלו אסורים אפילו אם לא פרש, משום דספק תורה להחמיר.

תולעים קטנים הנמצאים בקמח, אסורים; דאפילו פרשו לדופן הכלי מבפנים, אסורים. דדווקא במים ושאר משקין שרינן פרשו בפנים, משום דהיינו רביתייהו, אבל במאכל לא אמרינן היינו רביתייהו, ואסורין בכל גוונא. ולא עוד, אלא אפילו אם לא שרצו אלא רק בקמח גופה, יש להם דין "פרש", ואסורין כמו דין פרש מפרי לפרי. ולכן אם הם קטנים, שאי אפשר לבררם ע"י הרקדת הקמח, אפילו ע"י נפה - נאסר הקמח; אבל גדולים, שאפשר לבררם על-ידי הרקדת הקמח בנפה - הרי זה מרקד הקמח מן התולעים ומותר.

קמח זה שהתליע, ואי אפשר לבררו דנאסר, אסור למכרו לגוי, דחיישינן שמא ימכרנו הגוי לישראל. ואפילו אם נראין התולעים בקמח בחוש הראות - חיישינן שמא יאפנו הגוי וימכרנו לישראל. והוא הדין בכל מיני מאכל שהתליע דאסור לישראל, אסור למכרו לגוי. ועיין כנסת הגדולה, הגהת הבית יוסף, אות פ"ט. ובהפסד מרובה יש לסמוך על המתירין למכור לגוי מעט מעט, בעניין שבודאי לא ימכרנו הגוי לישראל.

קמח זה שהתליע, מותר להאכילו לעבדו ולשפחתו, אפילו שמזונותיהם עליו; רק יזהר שלא ישהנו זמן מרובה, שלא יבוא לידי תקלה. ויש חוששין אפילו לזמן מועט; מיהו, אם יאפנו וישנה צורת הפת, שרי, דוודאי לא יכשל בו כיון דהוא משונה צורתו ומדכר. ועיין פרי חדש ומשבצות זהב.

מותר להוציא שכר מקמח שהתליע, וכן מן תמרים או צמוקין שהתליעו, כי זיעה בעלמא הוא. ועיין מחזיק ברכה, אות ט"ז, וחקרי לב, יורה דעה, סימן נ"ד, ועיין בתשובות הרמב"ם ז"ל הנקראים "פאר-הדור", סימן קי"ד.

חיטים מתולעים - אם רובם מתולעים שאי אפשר לבררם, ימכרם לגוי; ואם אין רובם מתועלים, יבררם תחילה, ואח"כ מותר לטחנן. ויזהר לכתחילה לטחנן ברחיים שיש שם אפרכסת, מפני שאם תמצי לומר: נשאר בהם תולעים אחר בדיקה, יברחו בשעת טחינה מנדנוד הרחיים, ויצאו דרך דופני האפרכסת. ובדיעבד אם אין לו רחיים שיש בו אפרכסת, מותר לטחנן; משום דאפילו אם נשאר תולעים - מתרסקין בטחינה, ותו אין להם דין בריה ובטלי; הוא כוונתו לטחון, ולא בא לבטל האיסור בידיים. ומהאי טעמא שרינן למכור לגוי, ולא חיישינן שמא יאפה וימכור לישראל, משום דאחר טחינה נתרסק התולע ובטל. וחיטים אלו דלא התליעו רובן, שאמרנו שצריך לבררם תחילה, היינו לכתחילה אבל בדיעבד אם לא בררם וטחנם, מותר. ובין הכי ובין הכי, צריך לרקד הקמח אחר הטחינה. והא דשרינן על-ידי טחינה - דווקא בחיטים דדרכן להיטחן, אבל קמח שהתליע, אסור לטחנו כדי שיתרסקו התולעים, דיאן מבטלים איסור לכתחילה.

אין להתיר חיטים הנזכרים ע"י טחינה והרקדה, אלא דווקא אם נמצא בהם תולעים אדומים או שחורים, דאלו דרכן לברוח מנדנוד הרחיים, אבל אם התליעו בתולעים דקים ולבנים, אין להתיר לכתחילה ע"י טחינה והרקדה הנזכרים. מיהו בדיעבד אם טחנם, מותר, דודאי נתרסקו ונימוחו ובטלי; ועיין "פרי-תואר" סעיף קטן כ"ו.

הנפה של הקמח, כיון שיישאר בה קמח בין נקבי האריגה, וכן בין העץ לשערות האריגה, ויגיע להם לחות - יתהווה בה תולעים, ובפרט בימי הקיץ. לכן יזהר לנפץ ממנה שיורי הקמח אחר שעוסק בה, ויתלה אותה באוויר במקום שליטת השמש; ובכל פעם שיבוא לעסוק בה, יבדקנה היטב. וקודם כמה שנים הביאו לעירנו מערי הנדיה נפה, כולה מברזל; וזה עדיף טפי, שיוכל לנפץ ממנה הקמח ע"י הכאה בידו או בקרקע; וגם אין בה מחבואות שיכנס שם קמח, ויישאר שם כדי שיתליע.

דבש-תמרים שקורין בערבי "סילאן", שקונין מן חנוונים דבר יום ביומו לאכלו ולצורך התבשיל, צריך להיזהר לסננו בחתיכת בגד תחילה, כי ימצא בו נמלים או יתושין, ואין ניכרין לעיניים. וכן החמאה, ימצא בה הרבה יתושין דאתו מעלמא; לכן הקונה יתיכנה ויסננה. וכן דבש שנפלו בו נמלים, יחממו עד שיהא ניתך, ויסננו. ומרקחת שנפלו בה נמלים שאי אפשר לסננה, אין לה תקנה להשהותה י"ב חודש משום דקימא לן: בריה שאין בה עצם שעבר עליה י"ב חודש, נעשית כעפרא - דהכא שאני, דיש להסתפק ולומר: אולי הדבש מעמיד ומקיים דברים הטמונים בתוכו; ולהכי גם אחר י"ב חודש קיימי באיסורייהו.

זבובים המטילין ביציהם בימות החמה על הבשר, והם כמו גרעיני חרדל לבנים - צריך לבדוק הבשר, אולי יש בו מזה; ואם ימצא, ידיח הבשר יפה יפה שלא תישאר אפילו אחת מאלו ביצי הזבובין. ועיין מחזיק ברכה ז"ל בשם מהר"ם בן חביב ז"ל, יעוין שם. ופה עירנו בגדאד מצוי זה בימי הקיץ; ולפעמים ימצא זה בבשר השוהה בחנות אצל מוכרי הבשר; וצריך שתתן בעלת הבית דעתה היטב על זאת; וגם בבית תזהר לכסות הבשר, ולא תניחנו בגלוי שיחנו עליו הזבובים.

נהגו פה עירנו בגדאד לאסור חלב חמוץ שקורין בערבי "לבן" שהוא מנוקב, אם התליע; וכן הוא הדין הגבינה שהתליעה, דנהגו כסברת הרשב"א ז"ל, וכהסכמת פרי חדש ו"פרי-תואר".