בן איש חי · כי תשא

מכלל המלאכות הרגילות אצל האדם שבנקל אפשר שיכשל בהם וצריכין השגחה ביותר, הוא מלאכת הקושר והמתיר, שהאדם רגיל בזה בימי החול הרבה, והידיים עסקניות הם בדבר זה תמיד. והנה מן הדין אסור לקשור קשר של קיימא; וכל קשר שאינו עשוי להתיר בו ביום חשיב של קיימא, ואסור מדרבנן אע"פ שהוא קשר הדיוט ואינו קשר אומן. על כן, כל קשר שאינו עשוי להתיר בו ביום, יעשנו עניבה אחת ולא קשר גמור. וכל קשר שאסור לקשרו, אסור להתירו בשבת.

וכל קשר שעשוי להתיר בו ביום מותר לקשרו בשבת. במה דברים אמורים? קשר הדיוט, אבל קשר אומן אסרו. וכל שעושה שני קשרים זה על זה, חשיב כקשר אומן ואסור, אע"פ שעשוי להתיר בו ביום. ועל-כן צריך להיזהר לבלתי יקשור המכנסיים או החגורה אשר במכנסיים שני קשרים זה על זה, אע"פ שהם עשויים להתיר בו ביום, אלא יעשה קשר אחד, ועניבה אחת על גביו. והארכתי בדין של שני קשרים זה על זה בספרי הק' "רב-פעלים", והעליתי להלכה לאסור. ודע, מה שכתב הגאון חיד"א ז"ל ב"ברכי-יוסף" וזה לשונו: ולית דחש לה אלא מעוטא דמעוטא דבטלי במעוטייהו - אין כוונתו על הפוסקים ז"ל, אלא על אנשי גלילותיו, דקאי עלייהו, דלא חיישי בזה אלא מעוטא דמעוטא דבטלי במעוטייהו, לגבי רובא דאינשי דאותם גלילות.

במקום צער, כתבו הפוסקים ז"ל דאין חוש בהתרת שני קשרים זה על זה, כגון ששכח וקשר המכנסיים שני קשרים והוצרך לנקביו, דמותר להתירם, וכן כיוצא בזה במקום צער.

אם עושה קשר אחד בראש החוט או חבל או משיחה, דינו כמו שני קשרים זה על זה, דכל כהא מתקיים טפי והוי קשר חזק אפילו שהוא קשר אחד. ואין קושרין דלי בחבל אם הדלי קבוע בבור, דמבטל ליה התם והוי קשר של קיימא; ואם קושר בחגורה וכיוצא, מותר, דלא מבטל ליה.

החלוק שקורין בערבי "קמיץ" (כותונת), יש תולין לה בראשיה אצל הצוואר שני חוטין כדי לקשרן זה על זה, וצריכים ליזהר של יקשרום אלא רק יעשו עניבה, יען כי זה הקשר אינו עשוי להתיר בו ביום; ואפילו אם קושרם בערב שבת מבעוד יום, גם כן לא יקשרם, שמא יצטרך לפשוט החלוק בשבת ויצטרך להתיר, וכל קשר שאסור לקשרו, אסור להתירו. ויותר טוב שלא יעשו לחלוק חוטין על דרך האמור, אלא יעשה שם לולאות שקורין בערבי "זרור" (לולאה חיצונית), ואז בזה לא יבוא לידי מכשול.

הפותל חבלים מכל מין שיהיה, חייב משום קושר; ושיעורו, כדי שיעמוד החבל בפתילתו בלא קשירה, שנמצאת מלאכתו מתקיימת. וכן המפריד הפתיל, חייב משום מתיר אם אינו מתכוון לקלקל בלבד; ושיעורו כהפותל.

יש שאוסר להחזיר רצועות המכנסיים וכדומה שנשמטו אם הנקב צר וצריך טורח. וכן יש מי שאומר - אם המכנסיים חדשים, אסור להכניס בהם הרצועה אם בדעתו לבטלה שם, דהוי לה מתקן מנא.

בגד התפור ועומד, ונתפרדו שתי חתיכות הבגד זה מזה במקצת, אסור למתוח ראש החוט להדקו כדי לחברם, כי זו היא תפירתו וחייב משום תופר.

מה שמחברים הלבוש ע"י מחט - אם תוחבין אותו שתי תחיבות דווקא מותר, ואם שלש תחיבות, אסור. במה דברים אמורים? בעושה כן על דעת להתקיים איזה ימים, כגון מה שעושים המצנפת, וכן במלבושי הנשים, שעושה זה לקיים איזה ימים, אבל מה שעושין לפי שעה, כגון לחבר צידי הצעיף או מכסה הפנים ביציאתם חוץ לבית, מותר אפילו בשלוש תחיבות, דאין זה אלא לשעה, כי בודאי שיפשטו הצעיף כשיחזרו לביתם; מיהו, כיון דיש מחמירים בשלוש גם באינו עשוי להתקיים, טוב להיזהר היכא דאפשר להם בשתי תחיבות; ועיין "גינת-ורדים", כלל ג', סימן י"ז-י"ח, ו"טל-אורות" דף נ"ה.

מוכין שנפלו מן הכסת, מותר להחזירם; אבל אסור לתנם בתחילה בכסת, גזירה שמא יתפור; ועוד, דמתקן מנא הוא, שעכשיו עושהו כלי. ובסה"ק "מקבצאל" כתבתי, דיש ליזהר שלא יניח בגדים בתוך הכיס כדי שיהיה כמו כר לישון עליו.

אין לנתק או לחתוך זוג מנעלים התפורים זה עם זה אפילו רוצה ללבשם בשבת; ויש להתיר ע"י גוי. ומותר ללבוש אנפילאות חדשים, ואין חוששין שמא ינתקו חוטין; ואם ניתק או נקרע, דבר שאינו מתכוון הוא ולאו פסיק רישה ושרי. וכן פוצעין האגוז במטלית, ואין חוששין שמא תקרע, דלאו פסיק רישה הוא.

המדבק ניירות או עורות בקולן של סופרים וכיוצא, הרי זה תולדת תופר; וכן המפרק ניירות דבוקים, הרי זה תולדת קורע וחייב. במה דברים אמורים? כשדיבוק זה נעשה לקיום, אבל דפי ספרים שנדבקו זה עם זה ע"י שעווה או בשעת הקשירה, מותרים לפתחן בשבת, כיוון דלא נעשו לקיום; ולא עוד, אלא שנעשה זה מאליו בלא מתכוון, אינו דומה לתופר ואין בו משום קורע.

הגוזז שיער - בין מן החי, בין מן המת, בין מן בהמה, בין מן חיה, אפילו מעור המופשט - חייב מן התורה. והתולש צמר בידו מהבהמה או חיה, פטור מן התורה ואסור מדברי סופרים. והתולש שיער מעור בהמה או חיה - בין אם עשאו לאותו עור מלבוש כגון "פרווה", בין לא עשאו מלבוש - הרי זה חייב מן התורה, מפני כי תלישת השיער זו היא גיזתו, ולא דמי לצמר. ויש אומרים שגם תולש שיער אינו חייב אלא מדברי סופרים; לכן האדם ישים דעתו בדבר זה, כי ידיים עסקניות הן. גם לפעמים ידבק בפרווה איזה גרעין של תמרה או של אבטיחים וכיוצא, ואם יסיר הגרעין, מוכרח שינתק שיערות, והרי כאן ספק איסור תורה, וגם איסור ודאי מדברי סופרים.

אסור ליטול שיערו או ציפורניו - בין ביד, בין בכלי, בין לעצמו, בין לאחרים; ואם נטל שתי שיערות בכלי, חייב חטאת בשוגג וסקילה במזיד; ובשיער אחד, אסור מן התורה כדין חצי שיעור. ובנוטל בידו, אסור מדברי סופרים אפילו שיער אחד. ולכן יזהר שלא יחכך הרבה בזקן ולא יתעסק שם, שמא יתלוש שיער. וכן הנשים, שיש להם שיערות הרבה בראשם, לא יחככו הרבה בציפורניים שלהם, דוודאי יתלשו שיערות. ובתוך החוטם שכיח שיערות, ויזהר לקנח צואת החוטם שיבשה קצת בנחת, שלא יעקור שיערות. וכן כשמקנח בעשיית צרכיו, יזהר להרבות במים, ויקנח ברפיון ידיים, שאם יהיו מים מועטין ויקנח בחוזק, יתלשו נימין בוודאי.

התולש נוצה מעופות ותרנגולים - בין חיים, בין מתים - חייב, דארחה בהכי והוי גוזז.

אסור לתלוש קליפות בשר מבשרו; ואיכא דסבירא להו שיש בזה איסור תורה. וציפורן שפרשה רובה ומצערת אותו, מותר לטול בידו אבל לא בכלי. וציצין כמין רצועות דקות שפרשו מעור האצבע סביב לציפורן ומצערות אותו, מותר מן הדין לטלם ביד; אך כיוון דיש פלוגתא בין רש"י ז"ל ורבנו תם ז"ל בפרשו כלפי מעלה - אם הוא כלפי ראשי אצבעותיו או כנגד הגוף - לכן אסור לטלם אפילו ביד. והאישה שחל טבילתה בליל-שבת, ושכחה לטול ציפורניה מבעוד יום - נהגנו פה עירנו יע"א מאבותינו להורות כסברת הש"ך, להסירם ע"י גויה; ורק מלמדין את הגויה שהיא תמשוך ידי האישה כדי לקוץ, ולא תקרב האישה את ידה אליה.