בן איש חי · תרומה

כשחוזר הש"ץ התפלה יהיו הקהל שותקים ומכוונים לברכות שמברך הש"ץ ולענות אמן, ואם אין תשעה בני אדם מכוונים לברכותיו קרוב להיות ברכותיו לבטלה, וכן כתב בספר "עולת תמיד" בשם רבינו יונה ז"ל דאם לא יש עשרה מכוונים הויין ברכה לבטלה, ואם כל אחד יאמר הרי יש עשרה זולתי, לא ימצא גם אחד מכוון אלא אדרבא צריך לומר להפך אין עשרה זולתי, ולכן צריכים החזנים להרים קולם בחזרה מתחלה ועד סוף, ולא כאותם שאין מרימים קול אלא בסוף החתימה בלבד, כי צריך שהציבור ישמעו כל דברי התפלה מתחלה ועד סוף בלתי גרעון, ושליח ציבור שקולו נמוך ויש אומדנא חזקה דודאי אותם הרחוקים ממנו שיושבים בסוף בית הכנסת לא ישמעו קולו כראוי צריך הבית דין להעביר אותו, ואותם שממנים שליח ציבור שקולו נמוך חטאת הקהל תלויה בצוארם, כי זה אשר קולו נמוך בטבעו, כאשר יזדמן שיתקלקל קולו באקראי מכמה סיבות המצויים תמיד, הנה זה בודאי לא ישמע קולו חוץ לארבע אמות:

אף על גב דטעם הפשטי של החזרה הוא להוציא מי שאינו בקי, אין זה עיקר הטעם דבזמן הזה כמעט בטל טעם זה דהכל מתפללין בסידורים, והמתפלל בעל פה בקי הוא, ואם יש עם הארץ לגמרי הנה זה עומד כאבן ולא תועיל לו החזרה שאינו נותן לב עליה, מאחר דאין מבין כלום, אך באמת טעם העקרי של החזרה הוא שמבואר בדברי רבינו האר"י ז"ל על פי הסוד ומפורש בספר הכונות דבחזרת התפלה חוזרים ונעשים כל התיקונים שנעשו בתפלת לחש אלא דהחזרה היא מגעת במקום עליון וגבוה יותר ממקום שמגעת שם תפלה דלחש, וזה הטעם דתפלת לחש צריך לדקדק מאד לאומרה בלחש, והקפידו בזוהר מאד על המרים קולו בתפילתו מפני הפחד מן הקליפות שלא יתאחזו בה, אבל חזרה להיותה במקום עליון וגבוה אין אחיזה לקליפות שם לכך אומרים אותה בקול רם באין פחד, ולפי זה משני דברים תוכל להבין מעלת החזרה האחד דאומרים אותה בקול רם, והשני דלא ניתן רשות ליחיד לחזור התפלה כי אם דוקא לציבור שהם עשרה, לכך אין לבטל חזרה כלל אלא רק בשעת הדחק שלא נשאר זמן, או שהם עשרה בצמצום וברור לו שיש בהם אנשים המונים שאין נותנים לבם לחזרה, ואפילו על אמנים לא יתנו לב לענות, דאז כל כהאי גוונא יתפלל הש"ץ שלשה ראשונות בקול רם עם הציבור כשהם מתפללין בלחש, כדי שיאמר קדושת "נקדישך ונעריצך", ואחר חתימת "אתה קדוש" גם הש"ץ יסיים התפלה בלחש, ועיין "מנחת אהרן" כלל ט"ז אות נ"ו עיין שם כמנהג הזה יעוין שם:

קודם הקדושה של "נקדישך" יכוון האדם לקיים מצוות עשה זו שנצטווינו בפסוק "ונקדשתי בתוך בני ישראל" (ויקרא כב, לב) דפרשוהו בזוהר הקדוש שנתחיבנו לקדש שמו יתברך בסוד קדושת "נקדישך ונעריצך", וכשיאמר "מלא כל הארץ כבודו", יכוין "הארץ" על ספירת המלכות שנקראת "ארץ", ויכוין לכלול עצמו תוך המלכות כדי לקבל קדושה מן הקדושה שנמשכת למלכות באומרנו סדר קדושה זו, כי אנחנו בני המלכות מקבלים הקדושה על ידי אמנו המלכות, וכל זה יכוין באומרו "מלא כל הארץ כבודו", וכנזכר כל זה בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות יעוין שם:

בהגיע שליח ציבור אל "נקדישך" צריך האדם לחזור ולפסוע שלשה פסיעות לפניו במקום שהיה עומד בהיותו מתפלל בלחש, ויסתום עיניו בכונה גמורה, גם יזהר מאד לכוין רגליו בעת הקדושה בסוד "ורגליהם רגל ישרה" (יחזקאל א, ז), ויאמר עם הש"ץ מן "נקדישך ונעריצך" עד סיום כל הקדושה כולה, אמנם שתי תיבות "נקדישת ונעריצך" יאמר אותם בקול רם והשאר בלחש, ורק פסוקים של "קדוש קדוש קדוש וכו'" ו"ברוך וכו'" ו"ימלוך וכו'" יאמר אותם בקול רם, ובעינים סגורות, ובדלוג כלפי מעלה וכנזכר בדברי רבינו האר"י ז"ל בשער הכונות, ודע דאף על גב דהרב "משנת חסידים" ז"ל כתב על פי הסוד אין דלוג אלא בפסוק "קדוש קדוש קדוש וכו'" ולא "בברוך" ו"ימלוך", הנה נהוג כמו שכתב הגאון השל"ה ז"ל לדלג ב"ברוך" ו"ימלוך" שלוש פעמים ועיין "מנחת אהרן" כלל ט"ז אות כ"ט יעוין שם וכן אנחנו נוהגים:

כתוב בספר היכלות אמר הקדוש ברוך הוא "אין לי הנאה בעולם אלא בשעה שמקדישים אותי בני ואומרים קדוש קדוש קדוש ועיניהם נשואות למרום ונושאים עצמם למעלה, ופרשתי בסיעתא דשמיא בדרשותי מה שאמר "אין הנאה בעולם", כלומר ה"א נאה כי באמירת הקדושה ימשך קדושה למלכות שהיא אות ה"א אחרונה שבשם, וכאשר כתבתי לעיל בשם רבינו האר"י ז"ל בכונת "מלא כל הארץ כבודו": וכתוב ב"חסד לאלפים" באומרו "קדוש קדוש קדוש" ידלג שלשה דלוגין למעלה בעינים סגורות ונשואות למעלה, ובאמורו "ברוך וכו'" כורע וזוקף בשם, ומדלג דלוג אחד בעינים נשואות למעלה וכן באומרו "ימלוך" כורע וזוקף בשם, ומדלג ועומד שם במקומו ברגלים מכוונות ודבוקות עד שיענה אמן ד"האל הקדוש", זהו סדר הקדושה להקדיש את קדוש יעקב ואת אלהי ישראל עד כאן לשונו, והנה כריעה וזקיפה הנזכרת לא נזכרה בדברי רבינו האר"י ז"ל, ושאלתי את הרב הגאון מורנו הרב אליהו מני נר"ו על מנהג החסידים ב"בית אל" יכב"ץ בעיר הקודש ירושלים בנה ותכונן, וכתב שאין נוהגים בזה אלא אומרים אותם בלא כריעה וזקיפה, והנה פה עירנו גם כן אין נוהגים בכריעה וזקיפה אלא רק עושים דלוג דוקא:

הדלוג הוא שידלג עקביו וגופו כלפי מעלה, ולא ידלג הרבה שיתלוצצו עליו וכנזכר בספר "קשר גודל", ושלשה דלוגין של "קדוש קדוש קדוש" כל הגבהה בתוספת מעט על חברתה דמעלין בקודש וכנזכר באחרונים, ועיין "כף החיים", ואם היחיד שמע קדושה באמצע תפלתו במקום שאינו יכול לענות קדושה, לא ידלג הדלוגין עם הציבור אפילו בשתיקה, אלא עומד ושותק ומכוין דעתו אל הש"ץ לשמוע ממנו:

יחיד שהיה מתפלל וכשהגיע למקום קדושה היו הציבור אומרים קדושת ובא לציון או קדושת יוצר אינו רשאי לומר עמהם "קדוש וכו'", לפי שאין הקדושות שוות, וכן אם מתפלל שחרית ושמע קדושה דמוסף, אינו עונה עמהם כשהגיע למקום קדושה, וכמו שכתב הרב "פרי חדש" ז"ל, ואף על גב דמור"ם ז"ל כתב בזה יענה, שב ואל תעשה עדיף:

לא יענו "קדוש קדוש קדוש" אלא עד שיגמור ש"ץ תיבת "ואמר", וכן "ברוך" עד שיאמר תיבת "ואומרים", וכן "ימלוך" עד שיאמר "לאמר", דהוי לה כמו אמן חטופה אם יקדימנו לענות קודם שיגמור וכנזכר בספר חסידים ובאו דבריו באחרונים ז"ל:

יחיד שהיה מתפלל וכשהגיע למקום קדושה לא שמע "נקדישך" מן הש"ץ ורק שמע הציבור עונין "קדוש קדוש קדוש" יענה עמהם עד הסוף ועיין שולחן ערוך הגאון רבנו זלמן ז"ל סימן ק"ט סעיף ה:

אם גמר אדם תפלתו קודם שסיים הש"ץ, לא ישיח ואל ילמד אפילו בדברי תורה בין לחש לחזרה, אלא עומד ושותק וממתין עד שיתחיל הש"ץ בחזרה, ויכוין דעתו לשמוע החזרה מתחלה ועד סוף, ולא ילמוד בתוך החזרה וכל שכן שלא ישיח, וצריך שיעמוד על רגליו עד סוף החזרה ולא ישב, ורק זקן או חולה וחלוש המזג הרבה דקשה לו אם יעמוד אז ישב, ואם יש יחידים מאריכים בתפלתם אין הש"ץ ממתין עליהם, ודוקא אם מאריכין יותר מדאי, אבל אם אין מאריכין הרבה אלא מתפלין מלה במלה צריך להמתין עליהם ואם נזדמן דאחד שהוא חכם וגדול והאריך, וראה שהש"ץ ממתין עליו מותר לעשות ג' פסיעות תכף אחר שיאמר "יהיו לרצון" הראשון, כדי שהש"ץ יתחיל בחזרה, ויסיים "אלהי נצור" ושאר תחנונים שנוהג בהם קודם אומרו עושה שלום" בסוף פסיעותיו:

כששומע האדם הזכרת השם בכל ברכה יאמר "ברוך הוא וברוך שמו", ובסוף הברכה יזהר לענות "אמן" כראוי וכל ברכה שהיא של שבח כונת האמן הוא רוצה לומר "אמת", דהיינו אמן דשלשה ברכות ראשונות כונתם "אמת", ושאר ברכות של תפלה שיש בהם שבח ושאלה יש באמן שתי כונות שהוא רוצה לומר "אמת", וגם רוצה לומר "כן יהי רצון" ויש אומרים שגם בשתי ברכות של "מגן אברהם" ו"מחיה המתים" יכוין בשתים, ורק "האל הקדוש" הוא רוצה לומר "אמת":

לא יענה אמן אחר שהתחיל הש"ץ בברכה שניה, אלא יענה תכף בסיום הש"ץ את הברכה. ואם הש"ץ מהיר ורץ כצבי שתכף בסיום הברכה התחיל בברכה שאחריה לא יענה אמן, והעונש על הש"ץ וכנזכר באחרונים:

לא יענה אמן חטופה דהיינו קודם שסיים המברך, ולא קטופה כאלו האל"ף נקודה בשב"א, והוא הדין שלא יאמר אותה בנקוד שור"ק או חול"ם, דאם כן לא תהיה משמעותו האמנה, וגם לא קטופה דהיינו שמחסר הנו"ן שאינו מוציאה יפה שתהיה נכרת, וכן לא יאמר "אמני" כאלו מוסיף יו"ד, ולא יענה אמן יתומה שאינו יודע איזו ברכה מברך, מיהו אם שמע חתימתה והיינו "ברות אתה ה' מגן אברהם" וכן באינך סגי בהכי לענות אמן, וכל זה הדין באמן יתומה הוא רק בברכה שזה העונה חייב בה שהוא מתפלל עמהם, אבל אם הוא אינו חייב בה דאינו מתפלל עמהם, כיון דשמע עונים אמן עונה עמהם ועיין אחרונים ז"ל:

העונה אמן לא יגביה קולו יותר מן המברך, וצריך לשים דעתו על קול המברך, כדי שיענה בקול מדה כנגד מדה:

כשיגיע שליח ציבור ל"מודים" שוחין הציבור עמו, ולא ישחו יותר מדאי כי אם הרכנת הראש ואם יחיד עומד בתפלה ישתוק וישחה בשתיקה עם הציבור כששוחין בתיבת "מודים", ויש בני אדם מאבדים לפי תומם עניית אמן של "המחזיר שכינתו לציון" מרוב פחיזותם לשחות ב"מודים" על כן ישים האדם לב על זה לענות אמן, ואחר כך ישחה בתיבת "מודים":

בני אדם שלא היה אצלם מנין שלם והוכרחו לעמוד להתפלל במקום אחר ביחידות, ובעודם מתפללים נוספו עליהם בני אדם שגם הם עמדו להתפלל, וכאשר גמרו נמצא אצלם מנין שלם, הנה לדעת הרדב"ז ז"ל אין יכולים להתפלל חזרה, כיון דהתפללו כל אחד לעצמו ביחיד פרח מנייהו קדיש וקדושה וחזרה של אותה תפלה ואף על גב דאחר כך נמצאו מחוברים ועומדים במקום מנין שלם לא מצו להתפלל חזרה וקדושה וקדיש תתקבל, וזה הוא הפך דברי מרן ז"ל בסימן סט, א, וכמו שכתב "דגול מרבבה" ובספרי הק' "רב פעלים" העליתי: אף על גב דאנן אתכא דמרן סמכינן עם כל זה כל כהא דיש ספק ברכות חוששין לסברת הרדב"ז ודעמיה, מיהו אף על גב דקדיש תתקבל לא יאמרו, עם כל זה יכולין לומר קדיש יהא שלמא אחר המזמורים, וגם קדיש על ישראל ו"ברכו" שאומרים אחר "פטום הקטורת" :