מלחמת היהודים · פרק ז׳, ט׳

ד. ואחרי הרעות האלה, אשר מצאו את יהודי אנטיוכיה בימים ההם, קמה עליהם עתה צרה חדשה, אשר רצינו לדבּר עליה ועל־כן הקדמנו את הדברים האלה. כי הנה פרצה אש באנטיוכיה ואכלה את השוק הרָבוּעַ ואת הארכיון (בית־שלטון־העיר) ואת בית־גנזי־הכתבים ואת הבַּסיליקוֹת, ורק אחרי יגיעה רבה שקעה הלהבה, אשר חשבה לשרוף את כל העיר. ואנטיוכוס קם והתגולל על היהודים, כי מידיהם יצא הדבר הזה. והנה גם לולא היתה שנאה כבושה בלב יושבי אנטיוכיה ליהודים, נקל היה להם להאמין לדבַר הַדִּבּה הזאת בסערת לבבם על המעשה, ומה גם אחרי הרעה אשר עוללו ליהודים לפנים. ועל־כן מצא אנטיוכוס אזנים קשובות וכל האנשים האמינו, כאלו ראו עיניהם את היהודים בשלחם בידיהם את האש, וכמֻכּים בשגעון מהרו כֻלם בעברה־וזעם להתנפל על האנשים, אשר יצאה עליהם הַדִּבּה. רק בעמל גדול עלה בידי הצִיר הרומאי נַיּוּס קוֹלֶגה לכבּוֹש את כעסם, בדרשו להודיע לראשונה את הקיסר את דבר המעשה, כי כבר שלח אספסינוס את צֶסֶניוּס פֵּיטוּס להיות נציב בסוריה, אולם זה לא הספיק עוד לבוא אל אנטיוכיה. ואחרי־כן חקר קוֹלֶגה ודרש היטב וגלה את דבר האמת, כי אף אחד מהיהודים, אשר שׂם אנטיוכוס בראשם את האשם, לא לקח חלק בדבר, וכל המעשה יצא מידי אנשים נבזים אחדים, אשר הציקו להם נושיהם, ועל־כן האמינו, כי בשלחם אש בשוק ובבתי־הקהל יִפָּטרו מכל חובותיהם. אולם כל העת אשר ארכה חקירת האשמה הזאת כלו עיני היהודים מיַחל למשפטם ועצמותיהם רחפו מפחד וממגור.