מלחמת היהודים · פרק ז׳, ה׳

ב. שמעון היה בעיר העליונה בעת מצור ירושלים, וכאשר לכדו צבאות הרומאים את החומה ופרצו בתוך העיר והחלו להחריבה, לקח עמו את רעיו הנאמנים ואִתּם יחד סַתָּתים עם כלי־ברזל הדרושים לעבודתם וגם צֵדה דֵי סִפּוק צרכיהם ימים רבים, ועם כל אלה ירד אל אחת המנהרות הנעלמות. הם הגיעו עד קצה הַנִּקבה (המחתרת) הישָׁנה ומצאו אדמת־סלעים והחלו לחצוב בה בקַווֹתם, אשר אחרי האריכה את החפירה יעצרו כֹח לעלות לבטח על־פני הארץ ולהמלט. אולם כאשר נִסּוּ למלא אחרי עצתם, נוכחו במהרה לדעת כי נכזבה תוחלתם, אחרי אשר בעמל רב הצליח בידי החוצבים לצעוד הלאה מעט מעט, ואף כי אכלו את לחמם במשורה, ראו, כי עוד מעט יאזל מכליהם. ואז אמר שמעון בלבו, כי יעלה בידו לבַעת את הרומאים ולהוליכם שולל: הוא לבש מכנסי־בד לבנים ועטה מעיל ארגמן ועלה פתאם מן האדמה במקום אשר היה שם המקדש לראשונה. כאשר ראו אותו הרומאים, אחזה אותם רעדה ובראשונה לא יכלו למוּש ממקומם, אולם אחרי־כן ערבו את לבם לגשת אליו ולשאלו מי הוא. ושמעון מאן לגלות את שמו להם וצוה לקרֹא לשר־הצבא. הם מהרו לרוץ אל שר־צבאם ושבו יחד עם טֶרֶנְטִיּוּס רוּפוּס, הוא אשר השאירהו טיטוס לראש על הצבא. וכאשר גִלה לו שמעון את כל הדבר באמונה, צוה טרנטיוס לאסרו והודיע את טיטוס, כי נתפש בכף. ככה שִׁלם אלהים לשמעון כגֹדל רשעתו ליושבי ירושלים, אשר השׂתרר עליהם בעברת־זדון - בהסגירו אותו בידי צריו ושונאיו בנפש, ולא בהלחמו בזרוע נטויה נפל בידיהם, כי־אם לרצונו הפקיר את עצמו לאויביו, למען יעשו בו שפטים, תחת אשר לפנים המית הוא רבים באכזריות־חֵמה על עוֹן אשר כזה, בשׂוּמוֹ להם לשֶׁקר עלילות־דברים, כי אמרו לנפול אל הרומאים. אכן לא תמלט הרִשעה מעברת אלהים וימין־צדקו לא תקצר, וגם אם יאריך אפו לפושעים בו, נַקה לא ינַקם, ועוד יפליא את נקמתו ברשעים, אשר יתברכו בלבבם, כי נמלטו מעֹנש, בראותם, כי לא מצאה אותם יד הדין מהרה! ומבשׂרו חזה זאת שמעון הפעם בעת נפלו בידי הרומאים אנשי־עברתו. ואחרי אשר עלה שמעון מתחתית האדמה, נגלה המון מורדים רבים, אשר ירדו גם הם אל המנהרות. - והקיסר שב אל קיסריה אשר על שפת הים, ושמה הובא אליו שמעון אסור בנחֻשתים. וטיטוס צוה לשמור עליו, כי חשׂך אותו ליום חג־הנצחון ברומא.